דיברתי עם Rotten, דבר הוביל לדבר, והגעתי למסקנה שאחד הדברים שנראים לי כרגע הכי מרגיעים, בטוחים ומוצלחים- הם מעבר לדירה משלי, לגמרי לבד.
שאלתי את עצמי מה קורץ לי כל כך במעמד הזה, והגעתי במהירות למסקנה הברורה מאליה:
היכולת לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה- בלי אף אחד שידאג, יתערב או יעיר.

זו התחלה מצויינת, זה צעד ראשון שמקרב אותי יותר להבנה הסופית של התחושות שאני מתמודדת איתן בזמן האחרון.
אם כך אני מרגישה, מה זה אומר עליי?
האם אני נתונה יותר מדי תחת ביקורת קפדנית או מעקב?
האם אני משועבדת להרגלים הסודיים שלי, עד כדי כך שקשה לי בלי היכולת לממש אותם 24/7?
האם אינני מצליחה להתנהג כפי שהייתי רוצה באמת, כאשר אני בקירבת אנשים אחרים? 

אני רחוקה מאוד מהגעה לתשובה הסופית, אבל כבר הוקל לי.
אני מגיעה למקומות גם בלי נעם, אני לא תלוייה בה יותר. אני אדם עצמאי בתחילת דרכו. 

אני מאבדת את זה לאט-לאט, לא מרגישה שיש עוד טעם לכלום
כן, זה מאוס, שומעים את זה צץ פה בכל חור שני, אבל זה מעניין לי את הזין
החזייה שלי משמשת מקום מסתור נהדר לחפיסות כדורים (לבלוע ולבכות), לחפיסות שוקולד (לאכול ולהקיא) ולכיסוני גבינה (להחביא ולזרוק)

מה שאני עושה כדי להיות אמיצה זה:
לקחת המון המון אחריות בעבודה, ואז אם אני מתה- דפקתי בדרך עוד אלף אנשים
אז אני לא בולעת, כי אני לא סוציומטית, נכון?

תחזיקו מעמד
(לא)