דיברתי עם Rotten, דבר הוביל לדבר, והגעתי למסקנה שאחד הדברים שנראים לי כרגע הכי מרגיעים, בטוחים ומוצלחים- הם מעבר לדירה משלי, לגמרי לבד.
שאלתי את עצמי מה קורץ לי כל כך במעמד הזה, והגעתי במהירות למסקנה הברורה מאליה:
היכולת לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה- בלי אף אחד שידאג, יתערב או יעיר.

זו התחלה מצויינת, זה צעד ראשון שמקרב אותי יותר להבנה הסופית של התחושות שאני מתמודדת איתן בזמן האחרון.
אם כך אני מרגישה, מה זה אומר עליי?
האם אני נתונה יותר מדי תחת ביקורת קפדנית או מעקב?
האם אני משועבדת להרגלים הסודיים שלי, עד כדי כך שקשה לי בלי היכולת לממש אותם 24/7?
האם אינני מצליחה להתנהג כפי שהייתי רוצה באמת, כאשר אני בקירבת אנשים אחרים? 

אני רחוקה מאוד מהגעה לתשובה הסופית, אבל כבר הוקל לי.
אני מגיעה למקומות גם בלי נעם, אני לא תלוייה בה יותר. אני אדם עצמאי בתחילת דרכו. 

ישנם לילות טרופים של אחיזה רועדת בקופסת כדורים מבריקה ושיער סתור מזיעה,
וישנם ימים מאושרים בעבודה, עם שתי רגליים יציבות על הקרקע ולב מפעם בגאווה. 

הם שואלים מה אעשה בצבא, ואני שואלת- במה אבחר, בחיים או במוות? 
האם אבחר לברוח או להתמודד, לבלוע או להקיא?

מימי לא נתקלתי במחווה מקסימה כמו זו שנעם עשתה לי שלשום.
חוויתי תערובת של תדהמה, התרגשות, אושר עילאי, פחד, מבוכה, אורגזמה עילאית, ספק וגאווה.

אני ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד של הטירוף,
ההוויה שלי נחצית לשניים בלי שתינתן לי זכות הבחירה. 

אין בריאה ממני באור, ואין חולה ממני בלילה.