|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
קצה חוט
דיברתי עם Rotten, דבר הוביל לדבר, והגעתי למסקנה שאחד הדברים שנראים לי כרגע הכי מרגיעים, בטוחים ומוצלחים- הם מעבר לדירה משלי, לגמרי לבד.
שאלתי את עצמי מה קורץ לי כל כך במעמד הזה, והגעתי במהירות למסקנה הברורה מאליה:
היכולת לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה- בלי אף אחד שידאג, יתערב או יעיר.
זו התחלה מצויינת, זה צעד ראשון שמקרב אותי יותר להבנה הסופית של התחושות שאני מתמודדת איתן בזמן האחרון.
אם כך אני מרגישה, מה זה אומר עליי?
האם אני נתונה יותר מדי תחת ביקורת קפדנית או מעקב?
האם אני משועבדת להרגלים הסודיים שלי, עד כדי כך שקשה לי בלי היכולת לממש אותם 24/7?
האם אינני מצליחה להתנהג כפי שהייתי רוצה באמת, כאשר אני בקירבת אנשים אחרים?
אני רחוקה מאוד מהגעה לתשובה הסופית, אבל כבר הוקל לי.
אני מגיעה למקומות גם בלי נעם, אני לא תלוייה בה יותר. אני אדם עצמאי בתחילת דרכו.
|
נכתב על ידי
זהירות.
,
20/10/2013 23:14
בקטגוריות תובנות חשובות, אובססיות, אוכל, הרס עצמי, התמודדות, התמכרויות, נעם, נזקקות, שאיפות, תהיות קיומיות
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
מטאפורות רטובות
כשהספינה שלך טבעה ואתה תקוע עמוק במים, מרחק אלפי קילומטרים מהחוף, אתה היחיד שיכול לעזור לעצמך כרגע
יש לך- ברוך השם- זוג ידיים וזוג רגליים, ועם זה תסתדר עכשיו כדי להגיע אל החוף
אבל הדרך כל כך ארוכה שאתה חייב למצוא דרך לעודד את עצמך מורלית כדי לא להתייאש
אז מה אתה עושה?
בוחר נקודות ציון בדרך, נגיד איים קטנים או חתיכות שבורות מהספינה
וכל פעם אתה מתרכז רק בהם, משנן בראש שוב ושוב: "רק עד האי הכחול. רק עד אליו וסיימנו"
אין לזה סוף, לקטע. אני רק יודעת שזה קשור לנעם
שזה עוגן שמחזיק אותי, משהו שאני רואה במרחק וחושבת כל שבוע מחדש שהפעם- כשאגיע לשם- זה יהיה סוף המסע
אבל כל פעם הרוח Literally בורחת לי מהמפרשים
אני מגיעה ומתאכזבת
אין סוף ואין נעליים
אני עמוק בתוך אוקיינוס ענק ומזדיין והראש שלה צף בכל מקום ומאכיל אותי בדולוזיות חיוביות
| |
מיכל #3
לא היה לי נוח להסתכל בתמונות של מיכל בפייסבוק, אבל הייתי צריכה להתגבר ולהתעקש.
עברה שנה בדיוק ואני צריכה להסתכל לתקופה הזו בעיניים ולהתחיל לעכל.
דרך מיכל עם החיוך הענק שלה הבזיקו לי במוח זכרונות קשים, צולבים.
סירבתי לשקוע בזה אז, סירבתי להעמיק.
במשך שבועות וחודשים פקדו אותי בלילה החלומות על השבוע שטוף האימה הזה.
אני חלק במלחמה, יורים בי, אני רוצחת.
עשיתי שם הכל כדי לברוח.
היינו אמורים לבנות- ואני פירקתי.
היינו אמורים לנצור- ואני הדחקתי.
הכתמתי בדם את המצעים במלון.
כמה רציתי את מיכל, כמה רדפתי אחריה, וככל שרציתי יותר כך הרחקתי אותה ממני.
כמהתי להטביע את עצמי בהוויה שלה- הכל, רק לא לראות את ההרוגים מסביב.
היום הראשון היה הקשה ביותר.
הייתה לי בתיק קופסא עם 120 כדורים, וההתרגשות הייתה עצומה.
עד היום כשאני נזכרת בתחושה הזו ובמחשבות שעברו לי בראש, אני מצטמררת.
כמה עוצמתי היה הדחף הזה; כמה עוצמתי וכמה יכולתי לעשות איתו במקום.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זהירות.