|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
קצה חוט
דיברתי עם Rotten, דבר הוביל לדבר, והגעתי למסקנה שאחד הדברים שנראים לי כרגע הכי מרגיעים, בטוחים ומוצלחים- הם מעבר לדירה משלי, לגמרי לבד.
שאלתי את עצמי מה קורץ לי כל כך במעמד הזה, והגעתי במהירות למסקנה הברורה מאליה:
היכולת לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה- בלי אף אחד שידאג, יתערב או יעיר.
זו התחלה מצויינת, זה צעד ראשון שמקרב אותי יותר להבנה הסופית של התחושות שאני מתמודדת איתן בזמן האחרון.
אם כך אני מרגישה, מה זה אומר עליי?
האם אני נתונה יותר מדי תחת ביקורת קפדנית או מעקב?
האם אני משועבדת להרגלים הסודיים שלי, עד כדי כך שקשה לי בלי היכולת לממש אותם 24/7?
האם אינני מצליחה להתנהג כפי שהייתי רוצה באמת, כאשר אני בקירבת אנשים אחרים?
אני רחוקה מאוד מהגעה לתשובה הסופית, אבל כבר הוקל לי.
אני מגיעה למקומות גם בלי נעם, אני לא תלוייה בה יותר. אני אדם עצמאי בתחילת דרכו.
|
נכתב על ידי
זהירות.
,
20/10/2013 23:14
בקטגוריות תובנות חשובות, אובססיות, אוכל, הרס עצמי, התמודדות, התמכרויות, נעם, נזקקות, שאיפות, תהיות קיומיות
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
אימפולסים
התחושה הייתה שאני מטר מלרוץ אל האוסף ולבלוע הכל.
כעסתי על עצמי שלא גמרתי עם זה אתמול.
אני בוכה וצורחת את נשמתי בסלון, חשופה לעיני כל, אסור לנעול את עצמי בחדר כי הם יברחו בדמיון אל מחוזות אפלים.
היה לי רצון אחד ויחיד, הרגשתי שאני בוערת מבפנים בדחף בלתי נשלט להשיג אותו.
דווקא טוב רוב הזמן, בעבודה אני פורחת, יש לי מעט חברים אבל הם קרובים מתמיד, ורק בבית...
בבית אני מפלצת, אני יצור אלים כלפי עצמי וכלפי כולם.
למה לא מילאתי את מבוקשי אתמול?
| |
תשמעו
אני מאבדת את זה לאט-לאט, לא מרגישה שיש עוד טעם לכלום
כן, זה מאוס, שומעים את זה צץ פה בכל חור שני, אבל זה מעניין לי את הזין
החזייה שלי משמשת מקום מסתור נהדר לחפיסות כדורים (לבלוע ולבכות), לחפיסות שוקולד (לאכול ולהקיא) ולכיסוני גבינה (להחביא ולזרוק)
מה שאני עושה כדי להיות אמיצה זה:
לקחת המון המון אחריות בעבודה, ואז אם אני מתה- דפקתי בדרך עוד אלף אנשים
אז אני לא בולעת, כי אני לא סוציומטית, נכון?
תחזיקו מעמד
(לא)
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זהירות.