היום השקט הופר על ידי פסיעה איטית של נעליים בלויות על מדרכה מלוכלכת. האיש הפוסע ברחוב בחן את המקום בעיניו, בעוד לא מרצונו אפו מתעקם לניחוח של הזנחה. ואז הוא עוצר. הדממה חובטת באוזנו בכוח ולו היה שפוי במקצת היה בטוח שהיא מזמן מדממת מילים שמעולם לא נקלטו.
עיניו נחות על גופה העירום של בחורה השוכבת בין שקיות זבל, עיניה עצומות ופיה פתוח במקצת, כמעט כאילו רצתה לומר משהו אבל לפני שהספיקה נפלה עליה קללת המוות. שיערה האדמוני נראה דהוי יותר מתמיד. 
הוא בלע רוקו ותהה בצעד הבא שלו. כך הוא עמד. דקה עברה, שעה עברה, והאיש אפור השיער עמד שם בנעליים בלויות, מול גופה העירום, ודווקא בהה בבית שממולו. בית עצוב שכזה, ללא שמחת חיים שבית צריך לשדר. אפילו בית לא היה שם ראוי לו, אלא מבנה. 
לבסוף התיישב האיש ליד הגוף הנוקשה ולחש לאוויר החורף הקר,
"המעט שאני יכול לעשות זה לארח לך חברה ברגעייך האחרונים, כי לעזור הרבה איני יכול".
 הוא חייך חיוך שבור של איש שרוב חייו כבר עברו, והמשיך לבהות בבניין האפור. הרחוב היה כל כך קצר שמתחילתו היה אפשר לראות את סופו. וכך ישבו השניים, איש זקן וגופה אדמונית. הזמן שעבר לא ידוע אך הוא גם לא משנה, כי אם היה משנה היה מצויין.
כשהילדה הקטנה שהציצה מהבית העצוב נפלה על הרצפה, הזקן בלע את היובש בגרונו. הוא קם ובעדינות הרים אותה בידיו, והניח את גופתה הקרירה והמכוסה במעיל דק לצד גופת אמה האדמונית, כך ששערותיהן התערבבו ללהבה חסרת חיים של ייאוש.
היא נשק ללחיה בעוד הוא מוחה דמעה, ולחש באוזנה הקטנה, "חברתך נעמה לי". 
הפסיעות האיטיות חזרו, רועמות יותר מתמיד, והחזירו את הרחוב למצבו הראשוני. רחוב נטוש, עצוב. בצידי הרחוב שתי גופות קרות מקרח, עם שיער כה אדום שעל רקע הרחוב האפור יכל להיראות מקילומטרים. 
למחרת חזרו הפסיעות, אבל הגופות כבר לא היו שם. רק שממה ובתים עצובים.