.......היא עצמה עיניים כבדות בניסיון להרחיק את כל העייפות והחרטה, להיעלם ולו רק לרגע, לא להיות פה. לעוף במקום רחוק, מקום יפה, מקום שאולי לשם שינוי, יהיה טוב בשבילה. וכשהיא עצמה עיניים לרגע, ממש לרגע, היא הייתה במקום אחר.

אבל כשפתחה את עיניה ראתה רק אור שמש מסנוור ואת דלת הכניסה לביתה השומם. בידיים רועדות היא ניסתה להכניס את המפתח לחור המנעול, אבל תקעה אותו בצדדים במקום. היא לקחה נשימה עמוקה ואספה את עצמה בפני המשימה שעמדה מולה, והיא לפתוח את הדלת.
כשהדלת נפתחה היא כבר עמדה שם שבורה, וזה היה מאוחר מידי. התיק נשמט מידה, רגליה כשלו בדרך אל הספה ושם היא נפלה, בבכי חרישי שאיש לא שומע, ואיש לא ישמע. הדמעות זלגו על לחיים תפוחות ואדומות וגופה התקפל למן צורה כדורית, ושם היא שכבה, מייבבת בשקט, מתפללת למחילה סופית, לסיכוי אחרון לצאת מהגיהינום.
היא יודעת שאין יותר מה להגיד שלא נאמר, וכשנגמרים המילים מתחילות הדמעות, וכשנגמרות הדמעות כבר לא נשאר הרבה, גופה מקומטת, משומשת.

אז היא שוכבת ובוכה, מחכה שהדמעות יפסיקו מעצמן, והיא תעבור הלאה בסדר היום שלה, נקייה, בתור בובת חסרת רגש.

לרגע היא חושבת שלו פעלה אחרת לא הייתה במצב הזה, אבל בינה לבין עצמה היא מבינה שלא משנה מה היא עושה, היא תמיד חוזרת לרצפה הקרה, המכה אותה כמו מהלומת סכין, והיא בתמורה מרטיבה אותה בדמעות טעונות ברגשות מקולקלים, וחלומות אבודים.

והיא תשכב שם ותבכה כמה זמן שצריך בשביל לרפא את העיניים הנפוחות והבטן המתכווצת והבטן ההולמת, ובעיקר את הלב שכואב לה.

.