האיש נח במיטתו. הוא ער אבל הוא לא פותח את עיניו. עוד קצת למשוך את הבוקר הזה, לפחות עד הצהריים.. משהו היה חסר, משהו לא בסדר, משהו מקולקל. אבל האיש לא ידע לשים את אצבעו על מה בדיוק. ובו בבת אחת פתח את עיניו.

 "אלו לא עיניי, הרי אני רואה את כל הצבעים ממש כהשתקפות של העולם על פני מי הנהר".

ובמהרה גם הוסיף, "אלו לא אוזני, הרי כל מילה חותכת את אוזניי כמו סכין החותך את הדממה הקרירה"

תוך רחרוח מהיר יכל האיש לקבוע "את ריח הבוקר החדש אפי יכול לזהות, ולכן הבעיה גם לא שם.". קם במהרה האיש ממיטתו ורץ אל המטבח, הוציא עוגייה מהצנצנת והכניס את קצה לפיו בנגיסה זהירה. מיד נד בראשו, "את מתיקות העוגייה הרי פי יכול להרגיש מיד! וגם ידי חשה את העוגייה בקצות אצבעותיי, ממש כמו שהתשובה על קצה לשוני, אך אלו לא מקור הבעיה".

ישב האיש וחשב. חשב על מה חסר. מה חסר... חסר... ואז זה הכה בו, במין תחושת הקלה עצומה אך חשש מהתשובה הממשית לבעיה. לבש האיש מחלוצותיו, ולרחוב יצא. הלך האיש למשרד הדואר, והלך לפקידת הקבלה.

"אני רוצה לשלוח את הלב שלי לתיקון" קבע האיש מרוצה מחוכמתו.

"סליחה?" שאלה הפקידה המשועממת שהצהרת כוונותיו החליפה את השעמום בבלבול והפתעה יחדיו.

"לתיקון" חזר האיש "אני צריך לתקן אותו. יותר מידי צלליות בחדרי, יותר מידי שעות בחצות, יותר מידי פינות במוחי. זה אומר רק דבר אחד, יחיד, ומסויים מאוד... אני צריך לשלוח את ליבי לתיקון".

פקידת הקבלה המבולבלת לא ידעה מה לעשות, אך לבסוף ענתה "בסדר, תכתוב את פרטי השולח על צד אחד של המעטפה, ועל הצד השני לאן אתה רוצה לשלוח את המעטפה שלך".

האיש המרוצה כתב את שמו ואת כתובתו על צד האחד, ועל הצד השני כתב מילה אחת. "לתיקון".

חזר האיש הביתה וחיכה.

וחיכה.

וחיכה.

וחיכה.

חיכה ימים ולילות, שבועות, חודשים ושנים.

כל יום הלך לבדוק בתיבה אם ליבו חזר מתיקון. "זה לוקח כל כך הרבה זמן" אמר האיש "אולי אני טועה, והלב שלי כבר מתוקן? אבל מה אם לא? הרי מוחי עדיין לא יציב ללא לב."

וכך האיש חיכה. או לדיוק פרטי הסיפור, חצי איש, כי ללא ליבו חצי מתכונותיו של איש לא קיימות.
אך הלב לא חזר מתיקון לעולם, וכך גם האיש נותר, שבור, מבולבל, ובעיקר ריק.