הוא הניף את ראשו אחורה בתנועה רכה ונשען על הכיסא, וכשפתח את פיו עשן לבן וסמיך מילא את האוויר בריחות של חרטה. הוא עצם עיניו באנחה. הוא משוכנע בכך שאנשים מדברים מסביבו, אולי אפילו אליו, אבל המילים מבולבלות מידי ועצובות מידי מכדי שהאוזניים שלו יקלטו אותם.

הוא לא ישן, גם לא עייף, אפילו לא קצת מנומנם. אבל עיניו עצומות.

תמונות משתקפות ממוחו והרבה מהם. נשיקה ראשונה. סקס ראשון. הרגע בו הוא ירד מהמטוס, והיא הייתה שם. העיניים שלה. חומות וגדולות, בעיקר כשהיא בוכה והם מורידות דמעות חרסינה על הלחי האדומה שלה, מעוטרת הנמשים. הוא בונה תמונה שלה בראשו מתמונות קטנות, שם הברכיים שלה, פה מגפיים שחורות, קצת אף סולד, טיפונת של כתפיים לבנות. כך לאיטו הוא בונה אותה במחשבותיו, פרט אחרי פרט.

עוד שכטה מצינור קודר, עוד טבק בפה, עוד פעם לשחרר ענני עשן צחור. מחשבות על עזיבה זוחלות למודע, אבל הוא דוחף אותם הצידה. "עוד קצת" ממלמל לעצמו, וכל השאר כל כך מרוכזים בעצמם שעוד נפש עזובה זה הדבר האחרון שיעניין אותם.

כשהעיניים שלו נפתחות הוא לבד. בחושך. בלי צינור מנחם עם טבק של עצב, בלי אנשים מספיק טיפשים או בודדים בשביל להטביע עצמם בעשן, הוא לבד. אפילו היא כבר לא מקננת במחשבותיו.

ואולי זה למה הוא צריך צינור של רחמים.