להיות איתו,ההימצאות ברגע נגיעה מבעירה בתוך קרבי אש מלוכלכת של תשוקה.

לרצות,להתגעגע למגע,לשאוף לסיפוק שאני לא יכולה להודות בקיומו.

אני רוצה?

מאוד מאוד.

קשה להתרכז קשה לנשום.

סוזן פוגשת ברגש,שוב.

אני שונאת את זה,הרצון,התלות. הקנאה בחריפה שאוחזת בי לפיתת מוות ומסרבת להרפות.

נועדנו,כולם אומרים.

הרי אנחנו כמו תאומים.חושבים עושים ומרגישים אותו דבר.

ובגלל זה,לא ביחד.

שנינו יודעים,כך נראה,כמה זה יהרוס.

אבל להתגופף?את זה לא נפסיק לעשות.

כמו פעם אחרונה,על גג הבניין האהוב שלנו אנחנו שוכבים מחובקים

עיניים חודרות,נשיקות עדינות,רגע של אהבה שננצור במהלך השבוע.

ואז הכל מחדש

התנהגות ידידותית,לשתות,לצחוק,

וכששעות הערב מתקרבות אנחנו שוב זוג.

אני מתגעגעת,

דמעות שאני שונאת לבכות.

אני שונאת לבכות.

האקסית נ' מעצבנת.נשארנו חברות טובות והיא קרובה לליבי,באמת.

אבל כשאר הנקובות,היא דרמתית ורגישה.

תכונות שנואות.

יצאתי ממש רגשי בפוסט.צריך להעלים את זה מהר.

עד כאן,

סוזן.

נ.ב:בהצלחה בבגרויות לכל מי שניגש.אני יודעת שאני אזדקק לזה.