אני חושבת על כל העסק הזה של בועתיות; על כמה שאנשים שקועים בבועות שלהם, שיש להן נטייה להתנפץ מהר מדי או לא להתפוצץ כלל, הכל תלוי בבועה. זה מן קטע כזה: רגילים לראות את הבועות כעגולות, שקופות בדר"כ, עם הרבה גווני מציאות בפינות, ורגע לפני שחייהן הקצרים מגיעים לקיצם, הן זוהרות בשלל צבען ובחוסר תקנה שכזה לא מאפשרות לנו לפתח ציפיות, ויש משהו כ"כ יפה בלא לפתח ציפיות, בלאפשר לאהוב ולהינות ממה שאתה רואה ללא פגע, שהרי אם לא תצפה גם לא תפגע.
יש להן נטיה לרחף מעל כל הקרציות, כל הגזים וכל קרדיות האבק, בנינוחות שכזו בלי למהר לשום מקום, וללא כל רצון לרצות מישהו. הן בשלהן, בעולם שלא נח לרגע; בעולם בו האופק הוא בסה"כ מדרגה נעה בסאבווי של קליפורניה, איפה שהזריחות הן שקיעות בשדה בוקר. לא ברור עד כמה דברים אפשריים או גבוליים בעולם הזה, כי כבר מזמן אמרו ששמיים הם לא גבול, אלא בסה"כ עוד קצפת שהתפלחה מקערת המיקסר ונישאה אל על.
לבועות נטיה להיות רכות ונוחות, מזמינות שכאלה, מפתות. בהרבה מקרים הן גמישות, לאו דווקא מתאימות את עצמן למצב הקיים, אלא יותר נמצאות בכל מקום ובכל זמן, רק צריך לבחור לאמץ אותן, לקחת קרוב ללב. הן יעטפו, יחבקו, ישרו חום ונחת, מקום אוהב לחזור אליו ובית לעצב שלא מצא את מקומו. הן תמיד שם ברגעי משבר, ברגעים של לעצום את העיניים ולנסות לשכוח את כולם והכל, ועם זאת ברגעים בהם רוצים נואשות לשמור על אושר שעומד לחתום את שעותיו, להשאיר טביעת אצבע וללכת. "די, זהו, נגמרה המשמרת" הוא טוען, ובורח לבועה האישית שלו, זו שלא קוראת לו ומזמנת אותו לפגישות קבועות שלא נותנות לו להתקדם הלאה. הרי האושר בעצמו לא יכול לשאת את כולם עליו, בדיוק כפי שכולם אינם מסוגלים לשאת אותו.
אני חושבת על כל העסק הזה של בועתיות, על האפשרות לרחף ולא לדאוג להיעלם או לא להיות, על כך שאפשר לנשום לרווחה בלי הפחד שנשימות הן דבר קצוב ולפעמים גם מעייף. אני חושבת, ומתחשק לי להתפרק. רק קצת, רק מעט, בשביל למהר ולחזור להיות אותה בועה שלמה וחזקה שמאפשרת לאחרים להישען עליה; אותה אחת שמלקטת נשמות פצועות ולא חוששת לעשות את זה מרוב הפחד לקרוס, כי הוא לא שם. הוא לא קיים.
שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
