"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

 יש משהו מזעזע באווירה. משהו כאן לא מסתדר לי וקרוב לתחילה של מלחמה. הרצפה הלוהטת מתקררת לשNע הרגליים השועטות של המשוחררים, החופשיים. חירות אמרתם, לא? אז מעין התחושה הכובלת להרגשת הבדידות המזעזעת? וזה כך כבר שבוע. שבוע של הליכה לישון בתחושה של לבד והתעוררות לבד; הרגשה של בעיטה בגידים וצביטה בעור היבש והמגורה מהאש. הכל שחור ומלא בריח עשן ועצים שרופים כאילו כל זה טבעי והגיוני, הכל בסדר. לישון שעה וחצי ולהתעורר לשעה נוספת לשמירה, חזרה לישון לחצי שעה וקימה למאתיים וחמישים אנשים שמלכתחילה לא רציתי לראות.

 הכל כאן רובים ומסמרים מעוותים שנוגעים לא-נוגעים לכף הרגל, מתים להיכנס ונזהרים מקריאות צעקה של שתיקה בוערת. אתה מתהלך לך כמו גדול ועייף עם עיניים חצי עצומות, פעור לרקע העצים המתנופפים והחושך המתמהמה לברוח כשהשמש פוצעת אותו. אתה כאן ולא כאן, מעיר ומבריח, ממהר שכולם ילכו וכשלעצמך נשאר אחרון. אני עוברת לחלק שקיות זבל לפעורים והגמורים מעייפות, אתה נשאר לראות שכולם יצאו והכל מאושר, לובש על עצמך ערנות, בועט סביב את העייפות והשעות שלא הצלחת לצבור ומתחיל ללכת. אני נשארת מאחור לצפות, למלא חורים ריקים של ארגזים מלאי ציוד, לאשר לאחרים לברוח לשדות הירוקים ולפרטיות הקבוצה. בין הפליז לאוויר העולם אני מתלבטת אם לזרוק את הכל ולברוח, להשאיר את הכל מאחור ולא להיות יותר, פשוט להיעלם. הכל נראה קל והגיוני וברור וחד, אז איך זה שאני לא מסוגלת יותר? מאיפה החולשה שמכניעה אותי מרגע לרגע, מדקה לדקה? איך זה שהכל לא ברור יותר, לא חד כשמש ומגן כתער? איך זה שאני נגמרת שוב?

הרבה מים זורמים בנהר. יותר מדי.