"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

-זה כשמתקשרים להעיר אותי בשביל לברר משהו ושואלים: "מה, הערתי אותך?" -"לא מה פתאום" אני עונה בקול צרוד מת שלא משכנע איש

-זה כששואלים איך עבר היום ובראש אני מנסחת ארבע תשובות שונות ובמטרה לקצר את הכל אני אומרת "סבבה"

-זה כשסבתא מבקשת עזרה בלהתאים כל שיר לאיש קשר אחר במיני גלקסי 3 שלה ואז עושה פרצופים כשהיא לא מצליחה להבין

-זה כשאני מנסה לשכנע את עצמי שכל הסיפור של הטחינת האוכל האינסופית נגוזה ברגע שמתגלה הסיבה האמיתית: המחזור
-זה כשאני מנסה להעביר קבצים למחשב מהמצלמת וידיאו החדשה ומתקינה שלושה דיסקים שונים, מאיישת את כל הכניסות והיציאות של המחשב בכבלים וחיבורים וכשאני על סף להצליח הסוללה של המצלמה נגמרת

-זה כשמנסים לברר עם החברים מה התאריך הכי מתאים לעלות צפונה לשלשוה ימים בחום יולי-אוגוסט ולהבין שבסוף זה לא יקרה

-זה הניסיון להבין מה התועלת שלי בעולם הזה ולשם מה כל זה, ועזבו שטויות ומה אני צריכה את כל זה בכלל, מי צריך ירושלים ובשביל מה

-זה לשבת במרפסת ולהיות חשופה ליתושים בידיעה שיש לי "דם מתוק"

-זה להשתבז ולשרוף שעות מול הסך בלי לשים לב בכלל ואחר-כך להתלונן על איך בזבזתי את היום שלי

-זה לפרק את המדיח, ולמלא את המדיח, לפרק אותו שוב ולהגיד "אבל יש לי זמן מחר" ולהשאיר אותו חצי פתוח וחצי בחוץ

-זה להבין שעוד חודשיים אני כבר לא כאן וששישי הקרוב הוא השישי הפנוי שנותר לי לחודש וחצי הקרובים ולנסות לנצל אותו

-זה החתולים מתחת לבניין שהשכנה ביקשה להאכיל בזמן שהיא בקפריסין, כל יום באותה שעה קבועה הם מחכים לאמא ברווזה

-זה להכניס מלא כסף לבנק ותוך שלושה ימים לבזבז 400 ש"ח (רק על דברים טובים!)

-זה כשמישהו ממש רוצה לראות אותך אחרי שלא ראה אותך נצח ובסוף חוזר הביתה ולא מרים אפילו צלצול

-זה כשאני לומדת כבר לא להיעלב על אנשים כאלה כי זה עניין של סדר עדיפויות ואני מנמיכה ציפיות. מכולם

-זה כשעוברים יותר מדי מטוסים מעל הבית בכל שעות היממה וכבר נמאס וכבר רגיל לשמוע אותם

-זה כשכמות שטח הדיסק שלי נמוכה. כבר שלוש שנים

-זה לראות מהיר ועצבני 6 ורגע אחרי זה לצאת לרחוב ולראות שלוש מכונוית צוברות מהירות (באיזה קטע בדיוק?) ועל סף דריסת אנשים

-זה לראות את השכן ממול מגהץ בעירום

-זה לנסוע מחזרה לחזרה, מעיר לעיר ולנקר באוטובוס ולמצוא את הראש שלי נופל כמה פעמים קדימה

-זה לתפוס את 835 לגן שמואל, להתעורר באמצע הנסיעה ולמצוא את הבחור שמחכה לרדת בתחנה הקרובה מסתכל עלי ישנה

-זה לאבד את האמפי באוטובוס, להרגיש שאיבדתי אותו, לרדת ממנו ולהתבאס שהוא לא כאן איתי

-זה הקומונרים המעצבנים שהפכו ליחסי שנאה-שנאה ולא אהבה-פשרה

-זה החניכים שאני רוצה אבל כבר אין לי כח אליהם

-זה הכח להמשיך הלאה

-זו המרפסת האדומה שאני עומדת לעזוב

-זה הקקטוס שגדל במרפסת ועוד רגע פולש אלי לחדר

-זה החדר שאני עומדת לצבוע כי כמה עוד אפשר להיות טינייג'רית

-זה הבטחות ובלאגן

-זה להיפרד כבר שנה מהכל וכולם

-זה לקבל הודעה בווטסאפ ולהיזכר

-זה להתעלק על המצלמה כי היא התקווה היחידה שלי לתעד הכל ולא לברוח

-זה לדרוש. מעצמי בעיקר

שעונו של גליליאו גליליי שרכשתי