"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

יש לי תחושה שזה יכול למלא את הנושא החם בקלות. משפט אחד משיר טרי טרי שקולע פיקס למצב של כולנו.

פתחתי פייסבוק כשהייתי בת 14, סוף כיתה ח'. לא שלא נחשפתי לאינטרנט לפני כן, עשיתי חייל בתוכנת האייסיקיו, באתר השין וכמובן שגם במסנג'ר, אבל הפייסבוק לא היה ריגוש בכלל. לא ידעתי איך מתפעלים אותו ולשם מה, מאוד התלהבתי ממנו כי חברה שהיתה לי בזמנו חזרה ממחנה קיץ טכנולוגי בארץ שאליו הגיעו המון חבר'ה גם מארה"ב והסביבה, וזו היתה הדרך שלה לשמור איתם על קשר. אהבתי את העובדה שאפשר פתאום לראות תמונות של אחרים שהם בכלל לא מהסביבה ולשלוח הודעה ולקבל תשובה ישירות, או להשאיר הודעה מה שנקרא.

במעבר חד לכיתה י', חזרתי מעוד יום עמוס ושוקיסטי עבורי, לבית מהדהד מרעש וצעקות, דברים מתבשלים, בלאגן על השיש ומכונת כביסה מצפצפת. נכנסתי להכין לעצמי משהו לאכול והתיישבתי בסלון לבהות בצורה הכי מטומטמת שיכולתי להוציא מעצמי בשביל להתנתק בטלויזיה. אני זוכרת שבדיוק היתה מהדורת חדשה ולפתע מכריזים על כך שלצפיה נוספת עדוני חדשות אפשר להיכנס לעמוד הפייסבוק שנפתח לערוץ החדשות. הרגשתי שעובדים עלי בעיניים. ישבתי בשוק לפחות בעשר דקות שלאחר מכן בניסיון להבין אם זה נכון או לא. כשנכנסתי ופתאום שמתי לב שיותר ויותר קבוצות, רשתות, חברות וכו' משתמשים בזה הבנתי שמשהו פשוט שגוי.

לפני כמעט חודשיים, ביום של תערוכת המגמה שהיתה לנו בבית ספר, יצא לי להיות אצל הפדיקוריסטית שלי ורציתי להראות לה איזשהי אפליקציה מגניבה לגמרי שבדיוק יצא לי להוריד. מעל הגיגית מים אני אומרת לה "היי, תראי איזה מגניב" ובום, המכשיר שלי עוד חמש בריכות בגיגית. הבחורה מוציאה אותו ומתחילה לייבש: פן, אורז, מגבת, מנורה וכל שיטה אפשרית אחרית. לעומתה, אני ישבתי ופשוט בהיתי. לא זזתי סנטימטר. לא כי הייתי בשוק או כי היה לי קשה, אל אמתחושת ההקלה שהיתה לי לפתע. פתאום אף אחד לא יכול להשיג אותי, אף אחד לא יכול להתקשר אלי ולשלוח הודעות, פתאום כל המחויבויות שלי נעלמו, פתאום אני יכולה לשים לב יותר לפרטים מסביב, לצבא של הציפור שצפצפה ברגע שיצאתי מהבניין או לאישה עם החצאית הארוכה הלבנה שלכאורה נראית כחוזרת בתשובה אבל היא עדכנית מדי ועל עקב די גבוה שלרגע זה נראה לי בלתי אפשרי.

אי אפשר לנתק את התפתחות הטכנולוגיה והתעשיה מהאינטרנט, בדיוק בגלל שהאינטרנט הוא גורם מרכזי להתפתחות שלהם ולהיפך. בואו נחשוב על זה ככה: אם לא היה אינטרנט היינו אנשים חזקים יותר, יפים יותר ואוהבים יותר. לא היינו מרגישים מאוימים מדברים שלא קיימים בסביבה שלנו או ביום-יום שלנו, לא היינו מכריחים את עצמנו לעשות דברים שאנחנו לא אוהבים ולשתוק על כאלו שדורשים שינוי. לא היינו צריכים להרגיש רע עם עצמנו בכל פעם שמשהו לא היה כשורה מבחינת העולם אבל בסדר מבחינתנו, לא היינו צריכים לעמוד בסטנדרטים של השכנה, הבוס, המפקד, החבורה מהמסיבה שהעיפה לי פלאק בשיער כי הוא לא חלק כמו שלהם, ארוך כמו שלהם ובעיקר צפוי כמו שלהם.

לאינטרנט תכונות נפלאות לקרב אנשים שלא דיברנו שנים ולהאפשר להם לראות אחד את השני ולו קצת, המיידיות והנגישות שלו נפלאים לפתירת בעיות אבל עם זאת אין דחיית סיפוקים יותר, בכלל. כשאני משתמשת במצלמה שלי לצלם כל מיני ארועים, סמינרים וכ'ו כולם אוהבים לטוף ולהתחיל להסתכל. ואני אומרת "אבל רגע, שניה, אל תהרסו לעצמכם. יותר מעניין כשרואים אחר-כך, כשנזכרים, ולא באותו הרגע כשזה מזוייף ולא כיפי". פעם זה היה עניין להשיג מצלמה ולתעד ארוע. היום הכל כל-כך זמין שאין את הציפייה, אין את הריגוש, אבל כן יש את המהירות והנחפזות לראת הכל בזמן ומהר, כאילו שזה יברח אחר-כך.

"להפוך קורבן ליצר ולאופי / לפורנו ששינה את כל האינטימיות מזמן,,

השיר לא שוס, אבל היי, סחה על הליריקה.