"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

לא עוזבים כי קשה. לא מופיעים באור כשנוח וכשמתאפשר להבריק ואז נעלמים בחושך ברגע שהזרקור נעלם. לא באים ומתחבקים, זורקים מילים טובות והבטחות ואז ברגע האמת עוצמים אוזניים ואוטמים עיניים והולכים בליינד ב'דרך הנכונה'. אני לא עוזבת כי קשה וגם לא מתכוונת, אבל קשה.

קשה לראות אותך פוגעת בעצמך על ימין ועל שמאל ורואה בזה לגיטימיות. כן, קשה, קשה מאוד. עברת חתיכת דרך עד עכשיו אבל את עדיין עומדת איתנה וחזקה ואף אחד לא מוכן לשחרר אותך מהחיים האלו, לא משנה כמה קשים הם יהיו. ואוהו כמה קשים הם, אני בטוחה שאת כבר יודעת ואת כל פעם מגלה מחדש כי הם לא מרפים ממך. קשה לראות אותך מוותרת לעצמך, זונחת את עצמך ומאפשרת לעצמך להתחבא בפינות האפלוליות של מעגל הרחמים והאפלוליות שאת נמצאת בו. לא, לא רחמים. רחמים היא איננה המילה. נדמה שהמילה המתאימה ביותר היא אומללות. מעגל אומללות גדול שאת נמצאת בו, לטוב ולרע. כן, המצב שלך הוא לא פשוט בכלל. ותאמיני, שלא פשוט בכלל להסתכל עליו מהצד והרבה פעמים להרגיש חוסר אונים. ההתנתקות שלי בימים האחרונים לא נובעת מתוך אי אהבה כלפייך או מתוך איזשהי תאווה או שנאה חלילה, אלא ההיפך הוא הנכון: היא נובעת נטו מצורך להתאוורר רגע, להתאזן, להרגיש שלא איבדתי את עצמי. כל אדם בוחר את מידת העשיה והמעורבות שלו בכל דבר, אני נותנת מעצמי 100% למרות שזה בכלל לא התפקיד שלי. אני לא באה בהאשמות או הטחות, אני גם לא באה להתחשבן, אף פעם ולעולם לא. אני רק באה ליידע אותך. ליידע אותך שזה היה קשה לדחוף לך מברשת שיניים באותו ערב, שזה היה קשה לשמור עלייך ערנית לאורך כל אותו הלילה, שזה היה קשה לראות את העיניים הנפוחות שלך, אם לא מהעייפות אז בעיקר מהתרופות. היה קשה לדעת שהיינו רגע מלאבד אותך ועוד יותר קשה לשמוע את כל האימרות שלך ביום שלמחרת שלא היו שפויות בדעתן. קשה היה לראות את החתכים על פרק כף היד שלך, קשה להסתכל על זה ולהתאפק ולשמור הכל בפנים. קשה גם לשתף, כי אני יודעת כמה כולם הבטיחו שהם יהיו שם בשבילך ואף אחד לא נשאר מלבד בודדים. בודדים. אפשר לספור אותם על כף יד אחת. אבל אני לא סופרמן ואני לא עשויה מטיטניום, אני חדירה לקליעים, למתכות, לזכוכיות ולכל דבר שתבחרי. קשה להתמודד אם זה לא כי לכאורה לא בחרתי בזה, אלא כי זו את. ואת לא מצליחה להבין את גודל הנוכחות שלך בחיים האלה, בעולם הזה. רמת ההשפעה שלך על אנשים, הכבישה שלך. הביטחון העצמי, חוסר הבושה, תחושת ה'אין לי אלוהים' כשזה מגיע לסיטואציות מביכות וללברר דברים. הכישרון שלך והאהבה הבלתי נדלת שלך, זו שמפזורת לכל אחד ולכולם. 'קשה יש רק בזין וגם אותו אוכלים' את אומרת תמיד. אז הנה לך, הזין הכי גדול שיש בעולם, החרא הכי עמוק שאפשר לטבוע בו ולא להצליח אפילו לשחות, וככה את מוותרת? אני יודעת. אני יודעת שזה מאוד נוח להשתמש בשמות כי זה "נותן וודאות" אבל לא, לא באמת. גם התרופות לא יצילו אותך עד שלא תחליטי בעצמך שאת רוצה להציל את עצמך מזה. תצילי את עצמך מזה. אם לא בשבילך אז לפחות בשבילי, בשבילו, בשביל אמא שלך. בשביל אלו שלא נעלמו, שלא הלכו. אל תיתני לעצמך ליפול למעגל שעושה לך כל-כך רע כי כרגע אף אחד לא יוכל להציל אותך אלא רק את עצמך. אז אני מבקשת ממך, באמת שבכל לשון של בקשה, באמת שאני מתחננת כבר- תנצלי. בכל הכח תתפסי בשיניים בפיסות הבד, באנשים, בחיים האלה. אנשים עושים כל-כך הרבה בשביל לשרוד את העולם הזה ואת מוותרת כל-כך בקלות. לכל אחד שריטות- עמוקות, עקומות, דקות, רחבות, לאורך, לרוחב, ימינה, שמאלה. לכל אחד הצלקת שלו שלפעמים יכול להיתפס בסיב של חולצה, אבל לא כל אחד בוחר לתת לסיב הזה להפוך את הקערה.

אז בבקשה. אל תלכי, עוד לא, ולעוד הרבה זמן לא. אל תיעלמי, אל תתני לעצמך לא להיות כאן רק כי עברה לך מחשבה אחת גרועה בראש. אל תתני לעצמך ליפול לזה שוב, ככה, סתם. וזה סתם, את יודעת שסתם. את יודעת שלא כל-כך גרוע בשביל לברוח מכאן. אפשר להתמודד עם זה, זה אפשרי. אבל זה יוכל לקרות רק אם את תבחרי בזה. אני לא אוכל להילחם בשבילך את הכל ועוד גם לנצח. אני אוכל לעזור, לגבות, לעמוד מאחור, להיות החומה הסופגת, לצעוק לך ועלייך, להעיר אותך ולהאיר עלייך. אני יכולה להיות הכל, באמת, אבל רק אם תחליטי שאת עומדת לנצח. ששום דבר אחר בעולם הזה לא יוכל לנצח אותך ולאכול אותך ככה סתם, על צלחת, אפילו בלי מלח.

לא עוזבים כי קשה,

אז אל תעזבי אותי.