"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

"היא כותבת לי שורות קצרות
ואני עונה במגילות
המחוות שלה מאופקות
ושלי עולות על גדותיהן"

זה תמיד היה ככה בקשר בינינו, רק הפוך: לפי השיר אתה היית הבחורה אני הבחור. כתבתי לך אין ספור מילים, קטנות יותר, גדולות יותר, מטשטשות יותר, מוזרות יותר, אלקטרוניות ומלאות בדיו. "אוי נו, תשתקי כבר" -"אתה יודע שזה בלתי אפשרי, אז לה לבקש?" הייתי אומרת וזה היה מתקבל על הדעת. תמיד הייתי מביעה יותר. אתה מטבעך הרבה יותר מכונס, מאופק ומרוחק למרות שלכאורה נדמה שלא: אתה משדר עסקים כרגיל אך במקביל טוען שאף אחד לא מכיר אותך.

"היא מזמינה אותי לארוחת בוקר
אני מזמין אותה לחנוכת בית
היא אף פעם לא תהיה שלי
אולי תהיה קצת לידי
וגם זה לא בטוח"

הכל תמיד היה גדול מצידי. זה היה גדול משום שברגע שאני בקטע, יודעת מה אני רוצה או את מי במקרה הזה, אני משקיעה כל חלקיק של זמן פנוי ומפנה את הכל בשביל להרגיש כמה שיותר. הכל תמיד גם הרגיש אחרון או לא מספיק. 'לחיות על הקצה' במקרה הזה: להרגיש שהזמן בורח, להיות כל-כך קרוב ועדיין לא קרוב מספיק, חיבוקים חטופים, כעסים, אי יכולת לסמוך, פרידות וסופים, חשק עז לסיים עם הכל וללכת, לשתוק על הכל ולשנוא את הכל, לסלוח ופשוט להבין שאי אפשר ככה יותר.

"כמה מתוק ומריר הכאב,
רק בגללו אני מוכן להתאהב
בעיניים בורקות בחיוך רעב
אני רוקד את הריקוד המוזר של הלב"

אני לא יודעת אם זו היתה אהבה, או שאולי אפילו עודה, למרות שנדמה שזה נדחה אל הסף בחודשים האחרונים. הבטן שלי היתה מתהפכת כל פעם מחדש וכשהייתי רחק תמיד רציתי להיות קרובה. ועוד קצת, ועוד טיפה, ועוד בלתי אפשרי, ואז כשהיינו נפגשים הכל פשוט היה מודחק כל-כך עמוק כי בכל זאת מסגרת, ובכל זאת תפקידים חשובים ואיזשהי היררכיה, ובכל זאת אי אפשר. התגעגעתי למרות שלא היה זמן להתגעגע ובשלב מסויים זה החל לפגוע. עם זאת, המפגש ביומיים האחרונים אחרי חודש ללא עשה את שלו ללא ספק. הגעגוע הוצף, הראש הוצף זכרונות, המגע היה חם ועוטף כמו פעם, הרבה לפני הדיסטנס. "מה?" זו השאלה הכי ידועה שלך. לכל דבר, על כל דבר ובכל סיטואציה. פגיעה לא פגיעה, התעניינות לא התעניינות, ניסיון ללהבין מה הולך בכלל, ואתמול ראיתי את הזיק של החיפוש חוזר קצת, רק טיפה, וזה עשה לי המון טוב.

"כל היום אני הולך ונזכר
ברחובות של פאריז איך היה לנו קר
התחבקנו דקות ארוכות מתוקות
התעוררתי ושוב זה נגמר"

אני נזכרת בחודשיים הראשונים איך כל פרידה התארכה עוד קצת ועוד טיפה. איך הכל היה מרוח וחיבוק אחד הוביל לשני ולעוד אחד, וכבר לא היה נעים כי היי- אינספור חניכים סביב סביב ומה עושים?

הייתי מתהלכת סהרורית ברחובות, מתהפכת במיטה מאינספור מחשבות ומדמיינת המון סיטואציות שטוב לנו בהן ביחד. נזכרת בפעם ההיא על הספסל כשלא הפסקת לבקש שאני אלטף לך את השיער, נשען עלי בחצי חיוך של ילד ירח; מראה לי תמונה של אבא שלך בצעירותו, ואתה- אחד לאחד כמוהו: אותם התלתלים, אותו האף. מספר לי זכרונות ואני מטמיעה אותם אצלי בלי לשאול שאלות, בלי לפתוח פצעים.

"אבל
היום אני יוצא
היום אני עושה מעשה
מישהו זרק לי גלגל הצלה
ואמר אהבה זה דבר מדבק"

הקטע הוא שזה בכלל לא היה צפוי. נכנסתי מאוכזבת ומלאה בכעסים על עצמי ועל העולם, מנסה להבין איפה המקום שלי בכל תיבת הנוח שנוצרה סביבי ופתאום הגעת. חדש, טרי טרי, לא צפוי בכלל בשום מידה, ואט-אט ההתעקשות לראות אותי, גם אם בתוך מסגרת התפקיד וגם אם סתם ככה גרמה לי לרצות להישאר. "איך זה שאני מסוגל לקרוא אותך כמו ספר פתוח?" -"אתה לא, אני פשוט מאפשרת לך" אני נזכרת בשיחה הקצרה ההיא באוטובוס פנימי של תל אביב.

תמיד אמרתי לעצמי שאם לא הייתי מקבלת רמזים לא היתה לי סיבה להמשיך ונדמה שזה באמת היה הדדי, מכל צד ומכל כיוון. הפתעתי את עצמי אינסור פעמים השנה, בין אם זה ביכולת אשכרה לכתוב את מה שכתוב לי על הלב בצורה הכי נקיה שיש לבין אם זה לבוא ולהתעקש ולדרוש תשובות. עם זאת, אפילו לא פעם אחת קיבלתי תשובה כזו או אחרת, לא עצם להבין ולפענח את הסיטואציה, לא יכולת לדעת אם אתה מצליח לדרוש מעצמך להתעמת עם הסיטואציה הלא פשוטה שנוצרה או לא ומכאן שגם הצטברו הכעסים.

"היא מזמינה אותי להזהר,
אני מזמין אותה להשאר.
היא מגיעה בשעה המדויקת
ולרגע הכל מתאפשר."

הרגשתי תמיד שאני רוצה עוד אבל אי אפשר היה לקבל עוד. בילינו הרבה בבית שלי בין אם בעשיית דברים שקשורים לכל מיני משימות לבין אם סתם, ותמיד זה הרגיש מעט מדי ולא בסדר מדי, ותמיד רציתי מעבר והיה אסור מעבר. והציפיה היתה עצומה בבית ומחוצה לו וכשהיינו נפגשים היא היתה נוחתת על הרגליים כי פתאום אסור לעשות יותר מדי ויש המון ילדים, וצריך לדעת לשעות את ההפרדה, וזה יפגע בהוא ובהיא ובזה. היו רגעים שבהם זה הרגיש כאילו זה הולך להתאפשר ואז רגע אחרי זה פשוט ברח והתנדף מנסיבות כאלו ואחרות.

"כמה מתוק ומריר הכאב,
רק בגללו אני מוכן להתאהב
בעיניים בורקות בחיוך רעב
אני רוקד את הריקוד המוזר של הלב"

אז אני לא יודעת אם זו התאהבות או כל מיני רעידות ורטטים שהגוף שלי עבר. הדברים נשכחו בשלב מסוים, הודחקו לפינות, התעסקתי בדברים אחרים, האנשים אחרים, בניסיון לתת סיכוי לאחרים אבל לא הרבה השתנה. אם יש משהו אחד שאני דואגת להשאיר זה את הנאמנות לעצמי. לכן אני לא אכנס למערכת יחסים כי אפשר אלא כי אני באמת רוצה וזה באמת נכון לי. ואני אחכה עוד המון, כמה שצריך עד שאני אמצא את מה שאני מחפשת או רוצה. ואולי, אחרי שעברה כבר כל השנה העמוסה הזאת של כל-כך הרבה סופים והתחלות, בכי וצחוק, אולי עכשיו אפשר לנסות ולהתפנות לזה בצורה הנקיה ביותר.