"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

ואז מתחילים לחזור אחורה בתמונות אל הימים שלכאורה הכל היה שפוי יותר, יותר בסדר. לוחצים על הכפתור, ואז שוב, ואז עוד פעם בשביל עוד תמונה, מוודאים שהתאריך אכן זז ושעברנו חודש, חודשיים אולי שלושה אחורה בשביל ליצור את ההשוואה, מנסים למקם את התמונה ביחס למציאות, למציאות שהיתה זאת אומרת. לוקחים נשימה ואז עד אחת, בראש עוברות תמונות של העיניים הנפוחות, של הרעד ברגל, של הקול השבור, של החיוך הריק, של החוזק והחולשה בבת אחת, של המלחמה וההפסד. עוצמים עיניים ופוקחים שוב לוודא שעדיין אוגוסט 2013 בחוץ, שלא חזרנו חודשים אחורה. עוד רגע מציאות אחרת ושונה יותר. כזאת שתיתן לי לפרוש כנפיים ולעשות את כל האפשרי לאפשרי אפילו יותר; שתאפשר לחלומות שלי, לפחות לחלקם, לנטוע שורשים ולצמוח בלי פחד או חשש להיקצץ. עוד רגע עפים.

"זהו, אז בגלל זה היה לי חשוב במהלך השנה כשהייתי בבית ל-"

"את לא היית בבית השנה"

"כן הייתי בבית השנה"

"לא, את לא היית בבית השנה"

"נכון, היו חגים ושבתות וסופשים שבהם לא היית"

"תקשיבי לי, את לא היית"

"אוקי, אני יכולה להצביע על עוד כאלו שלא היו"

"לא, אין צורך להיפגע. אני לא אומרת שזה לא בסדר. להיפך, זה הזמן שלך לבלות. מצידי אל תיהי בכלל"

"אבל כן הייתי. ישנתי בבית הזה. זה נכון שבשנה הקרובה אני אחזור סופשים אבל גם השנה ה-"

"תקשיבי, את לא היית השנה"

"בכל אופן היה לי חשוב לקחת את חלי מהגן, לא משנה מי היה אמור לעשות את זה. היה לי חשוב להופיע בחיים שלה בשלב הזה כי מכאן ואילך אני אלך ואיעלם, כמובן שזה גם עניין של בחירה אבל זה גם חלק מהעניין ששנת שירות, וצבא, ולימודים וכ'ו וכ'ו...."

"נו זה טוב אבל. אני פשוט אומרת שאת לא היית השנה. זה יפה שאת עוזרת, כל הכבוד"

"לא, אני לא עושה את זה בשביל העזרה. אני עושה את זה בשבילי ובשבילם. חשוב לי להיות שם, חשוב שיזכרו אותי, חשוב לי להופיע פה ושם גם בדברים היומיומיים."

גם בזמן שאני משחזרת את השיחה הזאת אני מרגישה את הדקירות בבטן. "את לא היית בבית השנה" משפט שבערך ייחקק בי לנצח. זה מכה מתחת לחגורה, דקירת מחט בעקב אכילס, עקיצת דבורה, לכלוכית בעין, בדיקת דם, צביטה של תינוק שיש לו ציפורניים ארוכות- ככה, ככה זה כואב. זה כואב כי זה בדיוק בנקודה הנכונה, בלי יכולת להתכונן לזה לפני כן ובידיעה שזה הולך לכאוב. שנה שלמה נלחמתי בעצמי ועם עצמי, עם העולם, עם היכולת לאזן את החיים שלי ולעשות את הבחירות הנכונות והטובות בשבילי שיוכלו לכסות כמה שיותר. "you win some you lose some" אומרת השמועה וכבר לא ברור לי כל-כך על מה מדובר. אני נלחמת יום יום על הדברים שאני הכי אוהבת בעולם- בין אם זה כל מה שקשור לתקשורת עם בני אדם, חינוך והיכולת להתכונן לקראת החוויה הגדולה של הי"ג, לבין אם זה כמה שיותר לבלות עם המשפחה ולהיות איתה ולבסוף גם עניין השירה והעולם הבימתי שאני כ"כ כ"כ אוהבת. אני נלחמת על זה כבר שלוש שנים ועם הזמן כשחשבתי שהויתור הכי גדול שלי שעשיתי בשנות י'-י'ב היו הלימודים אני נוכחת לדעת שזו למעשה היתה המשפחה, ולא ברור לי, כרגע, איך אני יכולה לכפר על זה. האם בכלל רק אצלי זה אמור להציק כל-כך? רק לי זה אמור להיות כל-כך אכפת? אז נכון שהפכתי את 'חוסר האונים' והרחמים העצמיים למשהו מועיל ובישלתי לכל המשפחה היום ארוחת ערב, ואתמול ערב שיחקנו משחקי קופסא ואסטרטגיה (חנונים, יס) אבל זה עדיין לא מספיק. מתסכל לדעת שאי אפשר להגיד להורים "הי, אמא, אבא, קחו יום חופש" כי הם לא ייקחו, החיים כאן לא מאפשרים להם את זה. או שאולי זה פשוט עניין של החלטות ועקרונות בחיים?

אוף.