אז אריך מדבר על כך שכלל ההנחות שאנחנו מכירים מאהבה הוליוודית למשל, הן שגויות; שהן חוסמות אותנו מראות ברורה איתה אפשר לאהוב באמת.
הפרק הזה מלווה אותי הרבה בשבועיים האחרונים. מעניין שהוא גורם לי לקשת של רגשות: לתסכול, לבדידות, לחוסר ודאות, לנסיונות עזים לאהבה, לחיבוק עצמי, לרצון לקרבה שבאה והולכת עם הקרובים.
עכשיו עומד להיות חופש ואני פשוט לא יודעת מה לעשות. לפני חודש היו לי כל כך הרבה רעיונות שעכשיו לא נשארו בכלל. ויותר מהכל
אני לא מוצאת את עצמי עכשיו בכלל. איך זה בא לידי ביטוי? בחוסר יכולת שלי להיות פרודוקטיבית, ברצון לבטל את כל מה שקבעתי עד עכשיו, בחוסר היכולת שלי ללכת לישון, בהתמכרות למסכים, בחוסר סבלנות, בכאב בטן. בכל מיני דברים שלא מוצאים פנאי לקיום.
בנתיים, נקודה למחשבה:
אם אהבה היא אמנות, וכדי ליצור אותה צריך להשקיע באקט האהבה; בלאהוב, ולא בלהיות נאהבים, אז מה קו ההתפתחות שלה כשם של אמנות?
תהיה בקול רם
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
