"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

תמיד היה לי קטע עם שקיות.

אם רגע לחשוב על זה, אז לאורך השנים הן נערמו ונערמו. תחילה מתחת לכיור אך עם השנים עברו למרפסת השירות.

תחילה בודדות, אחר-כך שקית בתוך שקית. כולן דומות ושונות יחד.

האחת עד לפני רגע שימשה בתור מנשא לדגים טריים ולאחר מכן בתור שקית לזבל; אחרת היתה תחילה מחבוא נפלא לזכרונות ואחר-כך הפכה להיות מקום להניח בו את הרולים לתלתלים מושלמים. פעם אפילו היתה לי שקית כל כך גדולה שיכולתי להניח בה את כל כדורי הסל שהיו לי, והיו מיני: עם חתימות, בלי חתימות בכלל, כדור בגודל 7, ואז 6, ואפילו 5 לימים שבהם הייתי עצלנית מדי. והייתי עלצנית מדי כשהרגשתי כישלון קל.

בכלל לא ברור לי, למה צריך כל כך הרבה שקיות? כל פעם שאני פוגשת באחת אני מתלבטת אם להוסיף אותה לאוסף. כמעין סמל לנחמה הן אפילו לא מתנגדות: לא בעזרת הרוח, לא דרך מפלט של מעבר לידיים אחרות, חמות ועוטפות יותר.

הן מגיעות במגוון גדלים: קטנות ממש, למתנות בצורה של עגילים או טבעות, ויש גם בינוניות כדי להעביר כפכפים נניח, או לשמור על חולצה שצריך לקחת איתי. יש גם שקופות, של סופר, שמרגיש שהן יכולות פשוט להכיל את העולם כולו, ואם לא את כולו, אז לפחות את סודותיו. 

היתה תקופה של שקיות בד. האלה שלוקחים לסופר? אז אצלי הן היו כדי להעביר בתים. פעם העברתי בית שלם של שנה ותשעה חודשים מתל אביב לגן יבנה. זה לקח ארבע שעות של בכי, מונית שירות שלא עצרה וחברים שנתנו טרמפ בשלוש לפנות בוקר מגשר ההגנה. עם כמה שרציתי לא לעבור, השקית מילאה חובותה באהבה וכבוד ונתנה לי להניח בתוכה כל מה שיכולתי כשברחתי מכאביי. אחר כך תליתי אותה על כתפי. והכתף דואבת וכואבת סוחבת כל שיכלה באותן השעות, העיקר להגיע לאי מבטחים. 

היום אני אוספת שקיות מתחת למתלה הבגדים. עכשיו כשיש לי מתלה נייד, על גלגלים, אפשר לשנע אותן ממקום למקום ברחבי המרחב מבלי לחשוש שמישהי עלולה ללכת לאיבוד או לקבל שימוש לא ראוי לה. לא שאפשר למצוא שימושים לא ראויים לשקיות, אחרי שאלו רק מחכות למלא עצמן בטוב- כל אחת וייעודה.

לא ברור אם זאת אני שהיה לה קטע עם שקיות או שלשקיות היה קטע איתה. 

בכל זאת, שקיות שקיות או לא להיות

העיקר להבין שאפשר לעבור הלאה. תמיד.