"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

בין מחשבות על בדידות לשייכות, לסיפור של עולם, לאכזבות מתפרצות ואף כאבים שצצים במקומות לא ברורים.

בין לחות לדמעות, בין שטפונות של תחושות, בין הנאות לא ספורות או מחויבות.

בין

לדבר את העולם דרך מבטים קטנטנים, בין חיבוקים שבורחים, בין עטיפות של שוקולדים, בין דימויים, בין זכרונות לעייפות לחוסר ברירה, הרצון לשטות וחופש מ ולא חופש ל

איפושהו בין מסכים מרצדים שעושים לא טוב בסופו של דבר, להתמכרות לבריחה מכאן ועכשיו שמעקצץ במה שנראה כמו תהליך הרכבת אישיות מתמיד שלא פוחד לקרוא לדברים בשמם:

העולם.

לא ברור כיצד הרחיבו את מיתרי הסריגה, אלא שהצמר מתגלגל ביניהם מכה קולות על הברזל המתוח, ולשם מה כל זה קרה (אם אחרי כל אלו לא נשארה אפילו רוח

קרב, שתיתן מנוח למי שתמו בה הכוחות).

איך זה שבמחשבות, כשמתרוצצים החלקיקים הזעירים של העיניים, אפשר למצוא רעש אבוד אל מול הידיים העוטפות, העקוצות, הדואבות, המלטפות את השמיים