מדהים אותי כמה שהחגים, שאמורים לעשות את התקופה יותר משפחתית ומאושרת, גורמים אצלנו ליותר רע.

לא מבינה את ההורים שלי. באמת. ואני יכוה להגיד בכנות- אם כשאתחתן נישואיי יהיו כשלהם אתגרש.   זה נראה כאילו הם אפילו לא מתאמצים. מאמינה בכל ליבי שאין אהבה בליבם כי אם שנאה.

אתמול, ארוחת חג, ראש השנה, אחותי בבסיס, ורק אני אבא ואמא בבית. תכננו ללכת לדודים שלי לארוחת חג, ומשהו קרה, משהו שגרם לזה שאבא שלי, במקום שיבוא לבית של דודים שלי אחרי בית הכנסת יחזור הביתה ויהיה לבד.

..

מה שהייתי עושה עד עכשיו זה מתערבת ומנסה לתקן את המצב, אבל זה פשוט לא אפקטיבי. נמאס לי. לא איכפת לי יותר. שהם יחיו את החיים שלהם ואני אחייה את שלי. אין לי ספק שבבית כזה אני לא אבקר לעתים תכופות כשאעבור. כמה אפשר להיות מתוסכלים מדבר אחד?

מישהו הזמין אותי לעשות את החג אצלהם...  קוראים לו אסף, הוא איתי בבסיס. היינו ידידים ממש טובים במשך הרבה זמן ואז זה התפתח בנינו.. לפעמים אני ישנה אצלו ולפעמים הוא אצלי.

אסף בא ממשפחה דתייה, ואני ממסורתית(אני אישית ממש לא, אין לי שום קרבה לאמונות מהסוג הזה), כשאני ישנה אצלו אנו ישנים בחדרים נפרדים. כשאצלי, ישנים באותה מיטה, מחובקים, לעתים אפילו בלי בגדים.

האמת? כששמעתי שאבא לא מתכנן לבוא לארוחת חג התבאסתי שלא נענתי להזמנה. (טיפשה שכמותי, לא רציתי להשאיר את הוריי לבד) אבל תכלס, מעולם לא עשיתי אצלו שבת, אז חג זה רמה מעל, והם ממש דתיים, כך שהיה לי קשה שלמור ככה שבת במשך ארבעה ימים...

הדבר הטוב היחידי בחגים זה החופש. השקט. האפשרות לישון מלא.......

שנה טובה לכולם.