המפקדת אמרה לי שאם אני רוצה להישאר בתפריד שלי כמורה חיילת במקום להמשיך לפרק משימה אני צריכה לכתוב מכתב אז קבלו:

שמי רוחמה רוחמי, מספר אישי ככה וככה ואני מורה חיילת במסלול חימ"ש ברשות רמלה. כרגע מתחילה לעבוד במסגרות קידום ופרויקט הילה ברמלה וברחובות.
בתקופה האחרונה התלבטתי הרבה בשאלה האם אני רוצה להמשיך להיות חלק מגרעין- בכללי, וחלק מהרגעין שאני כרגע נמצאת בו בפרט.

בין השינויים שקרו לאחרונה בשרות שלי, עברתי 4 דירות באיזור רמלה ומתוך כך גם השתנו הבנות איתן אני חיה.
בדירה הנוכחית אני חיה עם עוד 4 בנות מדהימות, גם הן מהתנועה שלי, חולקות את אותם אידיאלים כמוני ומצאנו בנינו הרבה דברים משותפים.

בסוף כיתה י"ב הצטרפתי לתהליך הגרעין ועשיתי שנת שירות בתנועת הנוער העובד הלומד עם הגרעין שלי בגבעתיים. לא ידעתי בדיוק אל מה הצטרפתי כשחתמתי על מסלול הנח"ל, אך עם הזמן התברר לי שזה מסלול מחייב מאוד.
חשוב לי לציין שמרבית חברי הגרעין שלי גרים באיזור חיפה ואילו אני גרה בקיבוץ דגניה ב', מה שתמיד הקשה עליי להיפגש איתם ולהגיע לסמינרי גרעין (אלו שהם לא בפקודת נח"ל) ומפגשים קטנים בסופי שבוע, וזה משפיע רבות על הקשר שלי איתם.
היה לי קשה מאוד להיות חלק מהגרעין בשנת השירות מכל מיני סיבות, בעיקר כי לא הצלחתי להרגיש לעומק שאני חלק מהגרעין.
למרות זאת בחרתי להתאמץ ולהמשיך להיות חלק מהקבוצה משום שהאמנתי שחיי גרעין היא אידיאל שמכיל בתוכו את כל מה שאני רוצה לחיות על פיו. לאחר שנגמרה שנת השירות המשכתי עם הגרעין במסלול מתוך הרצון להגשים את האידאל של חיי גרעין.

בתקופה האחרונה הגעתי להבנה שאני לא רוצה להמשיך להיות חלק מהגרעין שלי יותר, בעיקר כי אלה לא האנשים שאיתם ארצה לחיות. תמיד הרגשתי שקשה לי להתחבר ולמצוא את המקום שלי בגרעין אבל עכשיו אני מרגישה שאיתם אני לא אוכל להגשים את הערכים בהם אני מאמינה.
לפני כמה ימים פגשתי בת גרעין ברכבת בדרך הביתה והיא אמרה לי שהיא לא רוצה להגיע לסמינר הגרעיני בסוף השבוע. כששאלתי אותה למה, היא ענתה לי: "אין לי את האנשים שלי, כל מי שאני קרובה אליהם לא מגיעים לסמינר זה מפחיד להגיע ככה".
כששמעתי אותה אומרת את זה נפל לי האסימון, הגעתי להחלטה- הבנתי שאין לי את "האנשים שלי" בגרעין ושאחרי תקופה כל כך ארוכה שבה הגרעין קיים, ואחרי כל מה שעברנו ביחד יהיה לי קשה מאוד לשנות את זה.
הבנתי גם, שאני כבר לא רוצה לנסות להתאמץ על זה, מה שמאוד נדיר כי אני לא נוטה לוותר לעצמי או להפסיק דברים באמצע- אני מסיימת את מה שהתחלתי כמו שצריך.
החלטתי שכרגע אני לא מספיק "בנויה לזה" בשביל להמשיך בגרעין, שאם אמשיך להיות איתם זה רק יוריד אותי ויקטין אותי, במקום להעצים ולבנות אותי.

בנוסף לכך ומנגד לזה עומדת הדירה שלי והבנות איתן אני חיה.
בדירה הזו, אני מרגישה שמצאתי את המקום הבטוח שלי, למרות שאנחנו גרות יחד רק תקופה קצרה. כחלק מהדירה אני מבינה מה זה התחושה הזאת שאני חלק מקבוצה באמת. אני מבינה איך הייתי רוצה שחיי גרעין שאני חלק ממנו ייראו- וזה רחוק שנות אור מהרגעין הנוכחי שלי.

ואז הגיע הזמן להבין אם אני רוצה להמשיך במסלול או להפסיק.
לפני כמה זמן קיבלתי החלטה שתעזור לי בצמתים מרכזיות בחיים שלי כמו זאת.
כל פעם שלא אדע על פי מה לקבל החלטה בנושא מסוים אבחר לפעול לפי הרצונות שלי.
נשמע די פשוט והגיוני אבל הרבה פעמים אנחנו נוטים לעשות את הבחירות שלנו מתוך הפחדים שלנו ולא מתוך התשוקות והרצונות שלנו, כלומר בדרך השלילה ולא על דרך החיוב.
כששאלתי את עצמי לפני כמה חודשים למה לא לפרוש מהגרעין הייתי עונה תשובות כמו: זה מפחיד לא להיות חלק מקבוצה, אם לא אהיה חלק מגרעין המוח שלי יתנוון, לא אעבור את הפעולות המשמעותיות שעברנו וכאלה דברים.
היום אני יודעת להגיד שאני בוחרת שונה - שאני בוחרת שהחיים שלי יראו אחרת, שאני בוחרת להיות חלק מקבוצה יותר קטנה של אנשים בה אני משמעותית, בה אני שמחה, וזה כל העניין בחיים.

כמובן, אני רוצה להמשיך בתפקיד שלי, לעזור לחניכים שהיו לי ושעוד יהיו במסגרות החדשות להגיע לצבא קצת יותר מוכנים, להיות דמות משמעותית בחיים שלהם ופשוט להיות שם בשבילם. כל אלו לא יקרו אם לא אמשיך בתפקיד מסיבה מאוד פשוטה – אין מספיק כוח אדם כדי לתת להם את המענה בקידום ברמלה וברחובות.

בתקופה האחרונה, כל השינויים גרמו לי ללחץ וייאוש רב- שינוי בכל המסגרות בהן הייתי, מעברי דירות רבים שמצריכים מעבר פיזי ומתיש והתרגלות מחדש לאווירה בדירה ולבנות ועכשיו, מצאתי מקום בו אני מרגישה שקט נפשי.

אודה לכם מאוד אם תעזרו לי להגשים את הצורה בה אני רוצה לחיות.