בסדרה האקסית המטורפת יש מלא דברים טובים

וההכי טוב שהיה עד עכשיו זה שיר שלם שעוסק ב-בי סקסואלים

כלכך רוצה מישהי להיות איתה 

לנסות

ולהבין סוף סוף מה אני רוצה מעצמי

אני עושה לי חודש שבו אני אנסה להיות קצת בריאה, לאכוףל פחות ג'אנק ויותר מסודר וגם ספורט שוב

אבל בהדרגה

יענו לא ישר מלא ספורט וממש מעט מתוק ולחם וזה

לאט לאט

אם יש לכם מתכונים לאוכל טעים ופשוט אני אשמח 

אני רוצה להכיר כל מיני אוכלים חדשים כי תכלס מה שאני מכירה די מצומצם למה שאמא שלי מכינה בבית ועוד כמה דברים קטנים שלמדתי פה ושם

אני כלכך רוצה לעשות מוסיקה

אבל לא יודעת איך ליצור לי את הסביבה הנכונה

ומצד שני אני לא באמת כלכך רוצה כי אם הייתי רוצה ככה אז הייתי עושה

קיבלתי העלאה במשכורת בעבודה סוף סוף 

ביקשתי לפני איזה שבועיים העלאה 

תמיד עולה לי השאלה אם אי פעם אני ארצה להתחרות בדה וויס וכאלה

חשבתי אולי ללכת אחרי שאסיים צבא כי אז זה לא מפריע לי לכלום אין לימודים אין צבא אין שגרה מסוימת

ואז אמרתי לעצמי איך הייתי פעם כשהופעתי

הייתי די זומבי, לא הבאתי את כל כולי לבמה ואז אנשים גם אמרו לי שאני שרה מעולה ועובדה שהופעמתי המון ואנשים אמרו שאני מרגשת ושרה יותר טוב מהסביבה שלי

וכיום אני יודעת שאני שרה טוב, ושיש לי מלא יכולות ושאני יכולה לשיר ואוהבת לשיר במלא סגנונות

אז מעניין איך זה יהיה להופיע עכשיו כשאני קצת יותר מודעת לעצמי, קצת פחות מסוגרת ואפאתית כמו שהייתי פעם

מעניין אם זה יהיה אפילו עוד יותר טוב ועוצמתי

מעניין

אני רוצה לעשות איזה קעקוע קטן לא משהו גדול

דגש על רוצה

 אלוהים יודע מתי זה יקרה

משהו שיהיה עם משמעות, לא סתם ליופי

משהו שיסמן לי דברים חשובים בחיים

אבל אני לא מצליחה לחשוב על נקודה מסוימת שהתפתחתי בה או משהו ספציפי שאפשר לקעקע

זה מצריך עוד מחשבה

רואה עכשיו את האודישנים של דה וויס

ומבינה שמדויק זה לא תמיד יפה

אה ומאוד בא לי להימשך אל מישהו\מישהי, שיהיה את המתח המיני הזה, המשיכה, הציפייה 

כלכך חסר לי

אני חושבת

שאני לא אוהבת להעלות את העבר שלי

או להיזכר בו

או לדבר עליו

אני לא עושה את זה יותר מידי

יש כמה זיכרונות ספציפיים שממש חרוטים לי בזיכרון אבל חוץ מהם אני לא כלכך זוכרת

לא חושבת שאני רוצה

אמא אומרת שהיה לי כל מה שהייתי צריכה

אני ממש לא מרגישה ככה

אמנם פיזית היה לי אוכל וקורת גג ובגדים 

גם, בצורה מינימלית כי פעם היינו די עניים ובחובות

אבל לא היה לי אהבה שמורגשת מההורים

במיוחד לא מאבא

יש זיכרון אחד שאני ממש אוהבת

שהייתי בשמלה הירוקה שלי עם נקודות לבנות וכזה גב פתוח שנסגר עם חוט

והיינו בגן או משהו שם

ויצאנו לשדה לקצור קצת חיטה

ואני משום מה ממש זוכרת את זה בבהירות

ביומיים האחרונים חלמתי כמה חלומות וממש זכרתי אותם כשהתעוררתי

עכשיו אני זוכרת רק את השניים הכי רעים

אחד היה שכל המשפחה הלכה להיות עם סבתא שלי ופשוט היינו איתה עד שהיא נפטרה

במציאות סבתא שלי מאוד בחיים, קצת זקנה אבל עדיין חיה

והשני היה שהייתי בבריכה עם עוד כמה אנשים והכנו חביתה או משהו ואז מישהו עם נשק תפס אותי וכל מי שהיו מסביבי הלכו והרגשי חסרת אונים כי אלוהים יודע מה הוא עמד לעשות לי וקראו לו אדי והוא היה פיזית ממש יותר גדול ממני והיה לו גם נשק

בקיצור, לא חלום נחמד ממצב פסטורלי ורגוע בכיף בבריכה עם חברים אל זה.

המפקדת אמרה לי שאם אני רוצה להישאר בתפריד שלי כמורה חיילת במקום להמשיך לפרק משימה אני צריכה לכתוב מכתב אז קבלו:

שמי רוחמה רוחמי, מספר אישי ככה וככה ואני מורה חיילת במסלול חימ"ש ברשות רמלה. כרגע מתחילה לעבוד במסגרות קידום ופרויקט הילה ברמלה וברחובות.
בתקופה האחרונה התלבטתי הרבה בשאלה האם אני רוצה להמשיך להיות חלק מגרעין- בכללי, וחלק מהרגעין שאני כרגע נמצאת בו בפרט.

בין השינויים שקרו לאחרונה בשרות שלי, עברתי 4 דירות באיזור רמלה ומתוך כך גם השתנו הבנות איתן אני חיה.
בדירה הנוכחית אני חיה עם עוד 4 בנות מדהימות, גם הן מהתנועה שלי, חולקות את אותם אידיאלים כמוני ומצאנו בנינו הרבה דברים משותפים.

בסוף כיתה י"ב הצטרפתי לתהליך הגרעין ועשיתי שנת שירות בתנועת הנוער העובד הלומד עם הגרעין שלי בגבעתיים. לא ידעתי בדיוק אל מה הצטרפתי כשחתמתי על מסלול הנח"ל, אך עם הזמן התברר לי שזה מסלול מחייב מאוד.
חשוב לי לציין שמרבית חברי הגרעין שלי גרים באיזור חיפה ואילו אני גרה בקיבוץ דגניה ב', מה שתמיד הקשה עליי להיפגש איתם ולהגיע לסמינרי גרעין (אלו שהם לא בפקודת נח"ל) ומפגשים קטנים בסופי שבוע, וזה משפיע רבות על הקשר שלי איתם.
היה לי קשה מאוד להיות חלק מהגרעין בשנת השירות מכל מיני סיבות, בעיקר כי לא הצלחתי להרגיש לעומק שאני חלק מהגרעין.
למרות זאת בחרתי להתאמץ ולהמשיך להיות חלק מהקבוצה משום שהאמנתי שחיי גרעין היא אידיאל שמכיל בתוכו את כל מה שאני רוצה לחיות על פיו. לאחר שנגמרה שנת השירות המשכתי עם הגרעין במסלול מתוך הרצון להגשים את האידאל של חיי גרעין.

בתקופה האחרונה הגעתי להבנה שאני לא רוצה להמשיך להיות חלק מהגרעין שלי יותר, בעיקר כי אלה לא האנשים שאיתם ארצה לחיות. תמיד הרגשתי שקשה לי להתחבר ולמצוא את המקום שלי בגרעין אבל עכשיו אני מרגישה שאיתם אני לא אוכל להגשים את הערכים בהם אני מאמינה.
לפני כמה ימים פגשתי בת גרעין ברכבת בדרך הביתה והיא אמרה לי שהיא לא רוצה להגיע לסמינר הגרעיני בסוף השבוע. כששאלתי אותה למה, היא ענתה לי: "אין לי את האנשים שלי, כל מי שאני קרובה אליהם לא מגיעים לסמינר זה מפחיד להגיע ככה".
כששמעתי אותה אומרת את זה נפל לי האסימון, הגעתי להחלטה- הבנתי שאין לי את "האנשים שלי" בגרעין ושאחרי תקופה כל כך ארוכה שבה הגרעין קיים, ואחרי כל מה שעברנו ביחד יהיה לי קשה מאוד לשנות את זה.
הבנתי גם, שאני כבר לא רוצה לנסות להתאמץ על זה, מה שמאוד נדיר כי אני לא נוטה לוותר לעצמי או להפסיק דברים באמצע- אני מסיימת את מה שהתחלתי כמו שצריך.
החלטתי שכרגע אני לא מספיק "בנויה לזה" בשביל להמשיך בגרעין, שאם אמשיך להיות איתם זה רק יוריד אותי ויקטין אותי, במקום להעצים ולבנות אותי.

בנוסף לכך ומנגד לזה עומדת הדירה שלי והבנות איתן אני חיה.
בדירה הזו, אני מרגישה שמצאתי את המקום הבטוח שלי, למרות שאנחנו גרות יחד רק תקופה קצרה. כחלק מהדירה אני מבינה מה זה התחושה הזאת שאני חלק מקבוצה באמת. אני מבינה איך הייתי רוצה שחיי גרעין שאני חלק ממנו ייראו- וזה רחוק שנות אור מהרגעין הנוכחי שלי.

ואז הגיע הזמן להבין אם אני רוצה להמשיך במסלול או להפסיק.
לפני כמה זמן קיבלתי החלטה שתעזור לי בצמתים מרכזיות בחיים שלי כמו זאת.
כל פעם שלא אדע על פי מה לקבל החלטה בנושא מסוים אבחר לפעול לפי הרצונות שלי.
נשמע די פשוט והגיוני אבל הרבה פעמים אנחנו נוטים לעשות את הבחירות שלנו מתוך הפחדים שלנו ולא מתוך התשוקות והרצונות שלנו, כלומר בדרך השלילה ולא על דרך החיוב.
כששאלתי את עצמי לפני כמה חודשים למה לא לפרוש מהגרעין הייתי עונה תשובות כמו: זה מפחיד לא להיות חלק מקבוצה, אם לא אהיה חלק מגרעין המוח שלי יתנוון, לא אעבור את הפעולות המשמעותיות שעברנו וכאלה דברים.
היום אני יודעת להגיד שאני בוחרת שונה - שאני בוחרת שהחיים שלי יראו אחרת, שאני בוחרת להיות חלק מקבוצה יותר קטנה של אנשים בה אני משמעותית, בה אני שמחה, וזה כל העניין בחיים.

כמובן, אני רוצה להמשיך בתפקיד שלי, לעזור לחניכים שהיו לי ושעוד יהיו במסגרות החדשות להגיע לצבא קצת יותר מוכנים, להיות דמות משמעותית בחיים שלהם ופשוט להיות שם בשבילם. כל אלו לא יקרו אם לא אמשיך בתפקיד מסיבה מאוד פשוטה – אין מספיק כוח אדם כדי לתת להם את המענה בקידום ברמלה וברחובות.

בתקופה האחרונה, כל השינויים גרמו לי ללחץ וייאוש רב- שינוי בכל המסגרות בהן הייתי, מעברי דירות רבים שמצריכים מעבר פיזי ומתיש והתרגלות מחדש לאווירה בדירה ולבנות ועכשיו, מצאתי מקום בו אני מרגישה שקט נפשי.

אודה לכם מאוד אם תעזרו לי להגשים את הצורה בה אני רוצה לחיות.