פעם ישראליה גאה. היום קנדית (גאה?)

אני יושבת ובוהה במסרך ריק. אני לא יודעת ממה להתחיל. עברו חודשיים מאז שכתבתי, ועברתי המון. המון ארועים ואלפי מחשבות. ורק עכשיו החלטתי לעלות אותם לבלוג. אתמול (28.12) היה היום שציין את 7 החודשים שאני גרה בקנדה. שבעה חודשים!!! אני לא מאמינה. הזמן עבר מהר מאוד, ולמרות זאת אני לא מרגישה שאני נמצאת פה כל כך הרבה זמן. עוד מעט חוגגים פה את הסילבסטר, ואני, מן הסתם, אחגוג אותו פה. בטורונטו. הייתי רוצה לחגוג אותו רחוק מפה. בישראל. עם סבא וסבתא שלי, החברות שלי, בדירה שלי, עם השפה שלי. אבל עבר יותר מדיי זמן כדי שאקרא לעצמי חדשה פה, כי כבר התאקלמתי פה. אבל בפרוש לא עבר מספיק זמן שאוכל לומר שקנדה עדיפה על ישראל.

אני אנסה לסכם את החודשיים שעברתי. אני מניחה שאני אתחיל מהאירוע הכי קרוב לתאריך שבו הפסקתי לכתוב, סוף אוקטובר. חלק גדול מכם (אלו שבקשר איתי) יודע שהשתתפתי בתחרות לעיצוב שיער. אמו של שכן שלי עובדת במספרה, והיא הציעה לי להשתתף כדוגמנית בתחרות לעיצוב תסרוקות. התחרות תידרוש צביעה לשיער, וגם תספורת א-סימטרית, מקורית ולא רגילה שתמשוך את העין. הצבעים יהיו בוהקים והתספורת יכולה להיות קצרה בצד אחד וארוכה בצד אחר. בהתחלה לא בדיוק הסכמתי להשתתף, ואמרתי לה שאחשוב על כך. אבל אחרי יעוץ עם אמא שלי שלהפתעתי הסכימה, ואמרה שכדאי לי לנסות כי זאת הזדמנות של פעם בחיים, וחוץ מזה, השיער תמיד ישוב לגדול, ואחרי שיחה עם הספרית שהסבירה לי בצורה עמוקה יותר מה התוכניות שלה, הסכמתי ומאוד התלהבתי מהרעיון (האמת שלקראת התחרות כבר התחלתי לחשוש, אבל התגברתי!). לקראת התחרות ביליתי במספרה 3 ימים רצופים, בערך כ 8 שעות כל יום, אחרי ביה"ס, כי היה צריך לצבוע את השיער, ולהשיג את הצבע הרצוי. העניין הוא שלא כל השיער היה בצבע אחיד, וחלקים ממנו היו כההים, חלקים בהירים, חלקים מעורבבים וכו'. הצבעים המתוכננים היו לבן, סגול, סגול ככה, ורוד וצבע פטל (כן, נראתי כמו פאנקית). לפני התחרות צובעים את השיער, והתחרות עצמה עורכת 45 דקות, בהן 25 ספרים/ספריות מספרים את הדוגמניות שלהן, מייבשים ומעצבים את השיער שלהן. אחרי זה השופטים עוברים ומחלקים את הניקוד גם על פי התיסרוקת, וגם על פי הצורה שבה הדוגמנית יושבת (היו דוגמניות שעמדו ודיברו עם הקהל, ושנגעו בשיער ודיברו עם הספר, כך שאוטומטית הן איבדו נקודות). אוקי, קחו נשימה עמוקה כי התוצאות לפניכם:

פה אני עוד מספרה, הספרית מאפרת אותי ומדביקה לי ריסים.

כבר מאופרת

השיער שלי רטוב, אני לבושה בשימלה שבה השתתפתי בתחרות, בצד שמאל עומדת הספרית, ואנחנו מחכות לתחילת התחרות.

מתחילים להסתפר

 כל הספרים והדוגמניות

תסרוקות מעניינות שהיו

מן הסתם שלעבודה לא קיבלו אותי עם הצבע הזה בשיער, והכריחו אותי לצבוע לצבע אחר. כתוצאה מכך החלטתי לצבוע את כל השיער שלי בצבע הקהה (סגול קהה) והספרית הראשית (בעלת המספרה) סידרה לי את התספורת והפכה אותה לקלה לסידור וגם קצת יותר יום-יומית וסימטרית.

התמונות האלה עוד במספרה:

וככה אני נראת עכשיו:

חוץ מתחרות התסרוקות, בבית הספר חילקו לנו תעודות לרבע הראשון (מחלקים פה ארבע פעמים בשנה). הממוצע שלי לא מזהיר במיוחד, אך הוא סביר – 84. בסוף ינואר עורכים פה מבחנים ענקיים על כל החומר הנלמד במשך החצי שנה, והציון שאקבל על המבחנים האלה, הוא הציון שיהיה בתעודה בסוף הסמסטר הראשון. לכן צריך כבר להתחיל להתכונן למבחנים הגדולים האלו (הם יערכו לאחר החופשה).

כרגע אני נמצאת בחופשה בגלל החגים ובגלל החורף. החורף פה מדהים. הכל מכוסה לבן, יורד המון שלג, הטמפרטורות נעות בין +2 ל8-. קר מאוד, אך אני מתלבשת בהתאם – 3 סוודרים, מעיל, כובע, כפפות, צעיף, מגפיים מיוחדות לשלג. נחמד לחוות את השלג, את הקור. החורף האמיתי הראשון שלי. רק חבל מאוד שבגלל השלג אני לא מסוגלת לשחק טניס.

מבחינה חברתית הכל מאוד מסובך. דניאל מחזר אחריי ללא הפסקה, ואני נמשכת לאנטואן. נקלעתי למצב כל כך אבסורדי, כי אנטואן היה מחזר אחרי כשרק הגענו ובאמת מצאתי חן בעיניו. אך אני פחדתי ממחויבות וסירבתי לו כמה וכמה פעמים. מעשה טיפשי כל כך מצדי. כרגע אנטואן מעוניין בדשה. לייתר דיוק כולם מעוניינים בדשה, ובויקה. אבל הבעיה היחידה היא שדשה נמצאת בפיטר-בורג, וויקה נסעה לאוקריינה (שתיהן נסעו בתקופת החגים) והבנות היחידות בחבורה הן אולגה ואני. את אולגה כולם שונאים, ואלי לא בדיוק מתייחסים, אך בכל זאת אני זוכה לתשומת לב, בעיקר בגלל שאני הבת היחידה שיוצאת איתם.

אנטואן לעולם לא יצא איתי, כי הוא החבר הכי טוב של דניאל שמאוהב בי קשות. אני כנראה לעולם לא אצליח להיות עם הבחור שאני באמת רוצה.

ביום חמישי נסעתי עם אנטואן, סטאס, דניאל, סרגי ועוד בחורה אחת לסרט AVP

Aliens versus Predators

(חייזרים נגד טורפים). צרחתי כל הסרט, אך מצד שני נזכרתי בפעם ההיא שהלכתי לסרט עם אנטואן, דשה ועוד שני בחורים, והתמזל מזלי וישבתי ליד אנטואן, שעודד אותי כל הסרט (ראינו את הסרט HIT MAN) והסביר לי את החלקים שלא הבנתי. כל פעם שעצמתי עיניים הוא הניח עלי יד והרגיע אותי. דניאל היה בחו"ל באותה תקופה.

למען האמת, אני מצטערת על כך שהכרתי את דניאל. אם לא הייתי מכירה אותו, אולי הייתי יוצאת עם אנטואן. מי יודע?

אוסיף עוד כמה תמונות מיום ההולדת של אנטואן:

[אני אוסיף מחר וגם אמשיך את הפוסט, פשוט כרגע השעה רבע ל4 בבוקר, ואני מפריע לכולם לישון...]

מתגעגעת לכולם,

דליה