אספתי את כל היופי* לכאן

נסיעה של שעה וחצי ליער כפר חורש.

ככל שהזמן עובר, ככל שהיער מתקרב, אני מרגישה יותר רע. יותר לחוצה. יותר רוצה לעזוב הכל ולחזור.

מגיעים. האוטובוס עוצר באמצע הרחבה. 

יורדים מהאוטובוס, נרגשים ובעיקר חוששים. חוטפים כמה צעקות דרך מגפון, מאנשים עם חולצת תנועה ומשקפיי שמש, שמנסים להראות מאיימים ודי כושלים בביצוע המשימה. הם לא זירזו אף אחד, סתם רעש לא רצוי בין כל התהמולה.

לוקחת את התרמיל הירוק שלי. מתקדמת לעבר הלוח עליו תלויה רשימת החלוקה לחוגים, המשפחות החדשות שלנו ל11 ימים הקרובים. בדרך חבריי צועקים את המחנות שלהם. "אני בברוש!" "אני באלון!" "גם אני!". 

כל צעד במשקל אבן. לאט לאט. את הרשימה מקיפים 50 ילדים שמחייכים בכוח, וכאלה שבאמת מחייכים, ואני מגיעה לבסוף לרשימה ומוצאת את השם שלי. 

שמה אצבע על השם ומעבירה על אותה השורה. עדי, אורן 11.

"אורן 11?"

בודקת שוב. זאת התשובה גם בפעם השניה.

נשימה עמוקה, תפיסת התרמיל הירוק והתקדמות לעבר מחנה אורן. 

הכל בסדר. הכל בסדר.

רואה את הסגן בפעם הראשונה. איך נתנו לדובי אכפת-לי הזה להיות סגן? 
לא חשוב.

איתמר, עידן, יובל, עדי, עמית, מאי, מאי ומאיה. אוקיי, זה לא כזה נורא. אין את החברות הקרובות אבל גם הם בסדר.

הכל בסדר. הכל בסדר.

מקבלת כובע אדום ועליו "עדי 11" ומימייה אדומה גם כן. אורן הוא המחנה האדום.

נאבקת בתרמיל הירוק שמסרב לשתף פעולה, עולה ויורדת, אבנים ועצים. וואו, יער אמיתי. 

לבסוף מגיעה לחוג שלי. 

יש שם כבר חמש בנות וכמה בנים, והם התחילו לכפות ולקשור סנדות במעין משולש. 

הצגתי את עצמי, ובעיקר שתקתי. לא היה לי מה לומר. הנהנתי וזרקתי הערה פה והערה שם. ושתקתי שוב.

אני לא אסתדר פה. הם לא נראים לי. אני פשוט לא אסתדר איתם. עוד כמה זמן נשאר? 

די. תחשבי חיובי. רק התחלנו! צאי מהחוג ותעשי סיבוב במחנה. תראי אנשים. 

יוצאת מהחוג. מגיעה לשער המחנה, ורואה מישהי עם כובע ועליו "נועה 11". 

ניגשת לנועה 11, ומציעה עזרה עם התיקים שלה. היא נראת נחמדה.

חוזרות לחוג והם עדיין בונים. אין לי ידע בבנייה, אבל החלטתי לנסות ולקשור. לפחות להראות עסוקה. 

הזמן עובר. כל החוג התמלא בעוד 19 ילדים חדשים מכל הארץ, שואלים כל אחד מאיפה הוא. 

"בורוכוב" עניתי, וכולם עיקמו את הפרצוף. לא ציפיתי למשהו אחר, לא הופתעתי. רק צחקתי והמשכנו הלאה. 

מסדר, הסגן מנסה להיות קשוח ודי מצליח. המפקדת מקריאה מדף נאומים לא חשובים. 

לא הבנתי את האנשים ששונאים את הסגן, מקללים אותו ומייחלים למותו. בסדר, אז הוא היה רע וקשוח ונתן עונשים מטופשים, אבל מה אתם רוצים? זה התפקיד שלו. וכל העונשים זה מסיבות מוסריות, לא כי משעמם לו. הם פשוט לא הבינו את מהות התפקיד וזה הציק לי. 

רוב הימים נראו אותו הדבר.

קמים ב6:35 לצלילי שירי בוקר, וביניהם עוץ לי גוץ לי, אריק איינשטיין, כוורת, הדג נחש, ושיר אחד מזעזע של זמרת מזרחית בשם דקלה. 

אוכלים ארוחת בוקר במועדון ארוחת הבוקר, עוברים כמה פעולות, אוכלים צהריים וערב בחדר אוכל, וכמה שעות חופשיות. 

אהבתי מאוד את הפעולות. אני אוהבת להשתתף בדיונים בנושאים מעניינים וגם להשתתף במשחקים מגבשים. 

את ההפסקות דווקא שנאתי. ישבתי לבד רוב הזמן, כי לא היה לי כוח ולא היה לי עם מי לדבר, ודי התפללתי שהזמן יעבור מהר יותר. 

לאט לאט הכרתי את הילדים בחוג שלי. התחברתי עם הילדים שידעתי שאתחבר אליהם, והתחברתי עם הילדים שהייתי בטוחה שאין בנינו שום קשר ולעולם לא נסתדר. הופתעתי לטובה.

שנאתי את הארוחות בחדר אוכל. 

לא בגלל האוכל, האוכל היה סביר ולפעמים אפילו טעים! 

שנאתי את חדר האוכל בגלל המסורת של הקן שלי, לשבת בראש שולחן. 

זה לא סיפור כזה גדול, אבל לשאר הקנים זה עניין של חיים ומוות. הם כולם חונכו על "לא לתת לבורוכוב לשבת בראש שולחן" 

והחוג שלי ממש הגזים בקטע הזה. בחדר אוכל הרגשתי יהודי מסכן וחלש מול חבורת נאצים. 

בסוף כן ישבתי ראש שולחן. ביום השני או השלישי.. רק כי לא נשאר מקום על הספסלים. אותי זה סיפק, ולא ביקשתי או ניסיתי לשבת שוב בראש השולחן בשאר הימים. 

היה די קשה להיות בורכוביסטית במחנה. כולם שופטים אותך, כולם שונאים אותך לחינם, עוד לפני שפתחת את הפה בכלל. עוד לפני שידעו מי אתה. כאילו לקחו לך את כל הזכויות רק כי אתה מגיע ממקום כלשהו בארץ. זה פשוט הזוי. הרגיש כמו שואה שניה לחלוטין. 

בכיתי כמה פעמים בגלל זה. ובגלל הגעגוע לחברים שלי, שהיו אי שם במחנות האחרים, שאליהם אסור היה לעבור ומי שהיה עובר ונתפס היה מקבל עונש. לא היה לי אכפת מהעונשים, אבל עדיין פחדתי לעבור. 

היום הטוב ביותר שהיה לי במחנה היה היום הרביעי. 

הוא התחיל בניווט עם החוג, ורוני, אחת מהחוג שדי שנאתי, לא יצאה כי התייבשה לפני. 

עצוב לומר את זה, אבל שמחתי שהיא לא יצאה. נהנתי מאוד בניווט והתחברתי לעוד אנשים בחוג. באמת נהנתי.

באותו היום, בחצות וחצי בערך, אני והקן שלי היינו צריכים לעשות את אחת המסורות- "הלילה הרביעי".

בלילה הרביעי כולנו יוצאים ונפגשים ברחבה, ושרים מורלים בכל הכוח. 

כידוע, אסור לצאת מהמחנה, אסור לראות את החברים שלך, ואסור להתנגד למדריכים. כאן מתחיל הסיפור.

חצות ועשרים. 20 בורכוביסטים מתאספים ליד היציאה ממחנה אורן ומתחילים לרוץ את העלייה לכיוון הרחבה.

עוצרים אותנו. עשרות מדריכים עשו לנו אמבוש. שלחו אותנו חזרה למחנה.

חזרנו. ניסינו לרוץ לצד השני. עצרו אותנו שוב ושלחו אותנו חזרה למחנה.

מצאנו את עצמנו מבולבלים וחסרי נשימה באמצע ח' המסדרים, שכידוע, אסור לדרוך בה. 

מה שגרם לסגן לבוא, עם משקפיי השמש שלו (כן, גם בחצות וחצי.) ועם המגפון ולגרש אותנו חזרה לחוגים.

ענינו לו שאנחנו חוזרים, וחזרנו כולנו ביחד לחוג הכי קרוב, חוג 2. 

תתארו לעצמכם רגע, 20 חניכים באים ומתיישבים עליך כשאתה בשק שינה חצי ישן. 

מאי ומאיה ניסו לשכנע אותנו שהדרך היחידה היא לדפוק ספרינט ומי שעובר עובר ומי שלא לא. 

לא שיכנע. חלק רצו לוותר, רצו לחזור לחוג, רצו לשבור מסורת.

השניה שהרגשתי את הספק לגבי המסורת, קמתי על הרגליים ודפקתי נאום מוטיבציה. 

"תקשיבו ותקשיבו לי טוב. אנחנו עכשיו, קמים, והולכים לאט וברוגע, כגוש מאוחד, ופורצים את חומת המדריכים שבנו לנו. למה? כי אנחנו בורוכוב ואי אפשר עלינו." 

כולם קמו, מלאי מוטיבציה וכוח מחודש, ויצאנו מהמחנה ביחד. 

אני לא זוכרת איך זה קרה, אבל פרצנו אותם והגענו בריצה לרחבה, צורחים מורלים ולעברנו רצים חברים מהמחנות האחרים. לא הרבה הגיעו, בערך חמישה ממחנה אלון ועוד שתיים ממחנה ברוש. את הרוב תפסו בכוח בדרך. 

שרנו וצרחנו והעפנו מדריכים שבאו לעצור אותנו, ולבסוף חזרנו למחנות שלנו. 

אני איתמר ועוד שניים הלכנו לח' המסדרים ושמנו את הדגל שלנו בדיוק באמצע. כאות ניצחון. 

משם המשכתי למקלחת לילה, וזאת הייתה המקלחת הכי טובה בחיים שלי אני חושבת. הלכתי עם עמית, ובקושי היו אנשים, ועד שנכנסנו לא היה אף אחד. היה ממש מצחיק, הייתי עדיין באדרנלין מהמסורת והיה לי ממש חם מהריצה, והמים היו קפואים וזה היה פשוט כיף. 

באופן מפתיע לא קיבלנו שום עונש. מסתבר שהסגן בורכוביסט ופשוט אוהב אותנו, וזה טיפה איכזב כי ממש רציתי לקבל עונש. 

הימים המאוחרים כבר היו טובים. לא רציתי יותר לחזור הביתה. הרגשתי טוב. 

היה עוד יום ניווט והפתעתי את עצמי לטובה- הייתי הנווטת ולא הלכנו לאיבוד! יותר מזה, באמת עשינו את המסלול שלנו בצורה מעולה וכולם נהנו. 

ואותה הנועה 11 מהיום הראשון, בסוף הייתה החברה הכי טובה שלי בסמינר. 

אז לסיכום,

הימים הראשונים היו גיהנום טהור, אבל בסופו של דבר עברתי את אחת החוויות הכי טובות בחיים שלי, ואני מאושרת ששרדתי את המחנה, ולא רק שרדתי, אלא גם נהנתי ויצאתי עם חברים חדשים וקרובים. אנשים באמת מדהימים. 

ועכשיו, עכשיו אני מדצ"ית בנוער העובד והלומד.