הכל מתקדם ככ לאט ואני מיואשת מהכל ומכולם ורק באלי לארוז מזוודה ולטוס למקום קר ורחוק
אבל אשאר פה ואסבול קצת ולרגע יהיה לי נחמד ואז אחשוב על הרגע הזה כל השבוע ואנתח אותו בלי סוף
עד שאוציא לו את כל המיץ וימאס לי מהזיכרון לנצח ולא אוכל לחשוב עליו בלי להתעצבן שלא הגבתי אחרת
ושהייתה לי הזדמנות ופספסתי אותה ועכשיו זה ישאר תקוע ובסוף יתמוגג ויגמר למרות מה ששיר אומרת
ואין לי כבר כוח לדבר בקול רם ואני מדברת רק כשאני ממש חייבת ובאמת שכבר אין לי כוח לכלום
וכל שבוע אני מחכה לסופש והבעיה היא שיום ראשון תמיד יגיע ותמיד יתחיל שבוע חדש ואני תקועה בשגרה וזה מחרפן אותי
ואני מוצאת את עצמי לא עושה כלום כל היום ומתלוננת ואז יש לי יום עמוס ואני מתלוננת
ולא משנה מה יקרה אני תמיד אתלונן וזה מרחיק ממני אנשים כי נמאס להם מההתבכיינות שלי
ואז זה מחמיר כי הם לא מדברים איתי ואני לא מדברת בכלל ואז אני חושבת יותר מידי וזה אף פעם לא טוב
ואני רוצה שינוי ואני רוצה שיהיה לי משהו לחכות לו כל יום
ואני חושבת שאמצא את זה בו
אבל זה בטח לא יקרה
כי טימטמו אותי שוב והכל אי הבנה כרגיל
ואם כן יש משהו אז מה הבעיה פשוט לבוא ולהגיד לי למה סתם לתקוע דברים
אפשר שמישהו יודיע לי מה המצב איתו כדי שאחזור לחשוב כמו שצריך?
באמת שנמאס לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חתול מסריח