אספתי את כל היופי* לכאן

עשרת הימים האחרונים (כרגע כבר תשעה) מרגישים לי כמו פרידה מאהוב, כזאת שלא באמת חוויתי בצורה שכולם כל כך אוהבים לשיר עליה, ואני מוצאת את עצמי נמשכת לרוגע שבשגרה. לרוגע שבשקט. זה אותו השקט הדממתי שהשתגעתי ממנו בחודשים האחרונים, וחיפשתי כל דרך לברוח ממנו ולעטוף את עצמי בהסחות דעת שחלקן היו טובות וחלקן מיותרות. רק שעכשיו אני מרגישה שאתגעגע אל השקט. 

ישבתי במצפור עם אוזניות גדולות שמלוות אותי כבר שלוש שנים כמעט ובין שיר רועש לזה שאחריו, יכלתי לשמוע את הכביש מאחוריי איך שמכוניות גולשות בו בעדינות, את הרוח מנגנת על פעמוני רוח בדירה רחוקה אך קרובה מספיק, ודחף גדול שכנע אותי להוריד את האוזניות ולהתמסר לרגע. 

בפרידה הזאת מאהוב, כמו מתקופה כמו מבן אדם כמו ממני של העבר, הרגעים הקטנים שאיתם היה קשה להתמודד, אלו הרגעים שזוכרים בחיבה. בגעגוע. בזיכרון שהצבע המקורי שלו דהה ונצבע מחדש בהבנה אחרת. אנחנו אף פעם לא אובייקטיבים ושני אנשים באותה סיטואציה חווים אותה אחרת לחלוטין. זה חלק מהמשחק וזה חלק מהקסם. אני כרגע עוד זוכרת את התקופה כדבר לא קל בכלל ודי סבלתי אם לא מאוד, אבל אני יודעת שדווקא הרגעים הפשוטים יהדהדו הכי חזק, מספיק חזק בשביל לתת לתקופה את הגוון היפה והנוסטלגי העדין שיחליף את הצבע שידהה בקרוב מהזיכרון. 

נשימות אחרונות של ניקוי ראש, ואחר כך נקפוץ בנג'י.