אספתי את כל היופי* לכאן

אני יודעת שאני בשגרה אבל זאת שגרה לא שגרתית כל כך, וכנראה בגלל זה עדיין לא נאבדה לי השפיות.

זאת שגרה של לקום באותה שעה לאותו מקום עם אותם המדים (יש כמה אבל הם זהים נו) על אותו הקו שתמיד לא ברור מתי הוא באמת מגיע

ולזהות כבר את דיירי האוטובוס לחוצים או קוראים או עייפים, נכון, אבל בכל רגע יכול לקרות (וקורה) משהו שונה לגמרי. 

אני תוהה האם אני נוכחת בכל רגע ביום והאמת שגם כשאני שמה לב שאני לא לרוב פשוט אין כוח לשנות את זה.

אין כוח לעצום עיניים ולנשום.

כי יש עבודה כי הכל תוסס כי יש אנשים ודרמות וכל כך הרבה דברים ללמוד, ואני קצת מפספסת לחוות את זה כמו שאני רוצה אבל אומרת לעצמי ש"עוד מעט, תכף, עוד שניה יהיה קל יותר להכל". 

קשה לי עם אנשים ששואלים אותי לגביו כי מהצד זה אולי נראה דבר אחד אבל במציאות זה לא ככה, במציאות אין תקשורת בינינו, במציאות הוא תפוס. ואז שואלים אותי כמה זמן הם ואני עונה בערך חודש והם אומרים לי "נו חודש זה כלוםםם" ואני צוחקת אבל זה לא מצחיק. חודש זה לא כלום. זמן הוא חסר משמעות. שני אנשים יכולים להיפגש ולהתאהב תוך 24 שעות, אז חודש זה נצח - ומה נשאר להגיד?

הבעיה שזה נאמר בתמימות, תמימות ורצון טוב, אז אין לי מה להגיד. 

הבעיה שזה לא יקרה כי זה תלוי בי כרגע ואני אוהבת לשבת על הספסל ולא לקום כי אני לא אוהבת להפסיד.

הבעיה היא, שגם אם אני נשארת לשבת, אני עדיין מפסידה.

ואז באים ואומרים "את צריכה להמשיך הלאה" עוד משפט נפוץ שאף פעם לא מצא את מקומו בחיי. אני לא ממשיכה הלאה. הכל צרוב, הכל נשמר.

ואם כן יגיע אחד שאחשוב שהוא מתאים יותר ממנו, אז הוא כנראה טוב בצורה לא הגיונית, כי הוצב רף שקשה לעבור.

רק שנמאס לי לדבר על זה, נמאס. נמאס לראות מרחוק לדבר מרחוק לישון לבד. 

עייפתי.

בעיות של חיילים משוקולד.