אספתי את כל היופי* לכאן

אני לא יודעת מה אני מרגישה.

אני לא יודעת אם אני בכלל מרגישה.

אני ברגע אבל אין ברגע הרבה משמעות.

אני יוצרת את הרגע ואת המשמעות אבל חסרה לי היצירתיות.

חסר לי האומץ.

אני נקודת אור בחיים של אנשים.

קשה לי לפעמים להיות גם נקודת האור שלי. 

זאת עבודה שלא נגמרת.

אני שבויה של בריכת הנוסטלגיה.

אני נוכחת לגלות בדיוק איך הנוסטלגיה מסתירה לי את מה שבאמת קרה.

את מה שבאמת הרגשתי.

את מה שלא אהבתי.

אני חולמת על פיברוקיי מציאות, מלאים ברגש.

כשהמציאות מגיעה ואני בסיטואציה, אין טיפת רגש. 

והמציאות כל כך רגילה, משעממת, לא משתווה לחלום.

אמנם החלום הוא סיוט אבל המציאות אדישה,

ואני מעדיפה כבדות לב מפוברקת על אדישות אמיתית. 

האמנתי עד אתמול שחזרת לרדיוס שלי כי אולי טעיתי, פספסתי.

מאז אני מנסה להאמין יותר שחזרת כי צדקתי לגבייך,

הטעות היא בנוסטלגיה. 

קראתי מייל ישן בו כתוב

״לפעמים אותם האנשים חוזרים ללמד אותנו שיעור שונה״

אני צריכה לסמוך על עצמי יותר.