אחרי שאנחנו רבים הוא בדרך כלל לא מדבר איתי. אנחנו נעלבים, נפגעים, רוצים אחד בתשומת הלב של השני, ואז הוא מסתגר בתוך עצמו כמו חילזון בקונכייה, ומתחיל לחשוב. אני יודעת על מה הוא חושב. הוא חושב על כל דבר אחר חוץ מהסיבה של הריב שלנו. אז הפעם אני גם לא מדברת. אנחנו נפרדים לעולמות שונים, הוא בחדר העבודה ואני בחדר השינה, פותחת ספר שעוד לא קראתי ומנסה לא לחשוב, בעוד שהוא בוהה בקיר ומנסה לחשוב.

עכשיו כבר עברו כמה ימים מאז שרבנו. אף אחד מאיתנו לא עושה קניות או כלים או כביסה, כל אחד ממשיך להישאר בעולם שלו, לאכול את המינימום האפשרי ולבלות כמה שפחות בחלל המשותף. הוא כל כך שקט שאני יכולה פשוט להתעלם ממנו, והוא מתחיל להיות שקוף ולהשתלב ברקע הכיסא שעליו הוא מבלה את הזמן בבית. אני כנראה משתלבת במיטה מנקודת המבט שלו, גוון עורי הופך לצבע המצעים הבהירים, ושערי מסתבך בתפרי הכרית הימנית במיטה. הספר שאני קוראת עודנו פתוח מול עיני, לפעמים אני קוראת משפט ולפעמים רק מעבירה עליו את עיניי, העלילה בכל זאת מוצאת את דרכה אליי. הצד שלו של המיטה נשאר קפוא ומסודר, חסר ייעוד. אני לבד.

כך נמשכים שבועות וחודשים. אנחנו עדיין אנחנו, יום אחד נתאושש, אני אומרת לעצמי. הוא יתעורר וייגש אליי, ישאל אותי כתמיד איך העבודה ומה עשיתי היום, ואני אענה, והחיים ימשיכו. בינתיים אני במיטה, שקטה ומקשיבה לנשימותיי עצמי, והוא בחדר העבודה, שקט גם כן. כבר כמה ימים שלא ראיתי אותו, והוא לא ראה אותי. אני יודעת שהוא חושב, ותוהה על מה.

לפתע אני מתעוררת ונתקפת צורך לראות אותו. דלת חדר העבודה פתוחה ואני נכנסת. פניו מוארות מהאור הכחול של המחשב. "היי," אני אומרת. אבל הוא לא מסתובב. "זוכר אותי?" אני משתדלת לא להכניס כעס לקולי. הוא מסתובב, ומבטו ריק.  הוא מסתכל על הדלת מאחורי, על האור מחדר השינה. עיניו לא מוצאות את עיני. הוא מתבונן ומנסה למצוא משהו לתפוס עליו את מבטו במשך דקה קלה ואז מסתובב חזרה אל המחשב. שקט מוחלט. אני חוזרת על עקביי ונכנסת למיטה.

ימים ממשיכים לעבור ולילות ממשיכים להימשך ארוכות. בלילה אחד אני שומעת רעש ורואה את האור נדלק בכניסה לדירה. קולות צחקוק, גבר ואישה. ריח של בושם ואלכוהול. אני בצד הימני של המיטה כתמיד, ללא תנועה, ספר פתוח ליד ראשי בפיזור הדעת. נרדמתי. קולו של הגבר מוכר לי, אפילו שכמעט ושכחתי. האישה זרה. קולם מתחזק ואיתו האור נדלק בחדר השינה, מעליי. נבלעתי לגמרי בצד הימני של המיטה, אני חלק ממנו. הם נשכבים מעליי ומתחילים להפשיט זה את זו, בעוד שאני מנסה להוציא קול מגרוני ולא מצליחה. אני בוודאי חולמת, אך הריחות אמיתיים מידי, ומצמוצים חזקים לא מספיקים כדי להעיר אותי. זה אותו האיש איתו רק רבתי, והנה הוא עיוור לקיומי, אישה אחרת בזרועותיו. הפכתי לעוד כר, לחתיכות רכות של חפץ דומם.