אחרי שנים רבות ששאפתי למושלמות, הפריבילגיה שנתתי לעצמי בשנתיים האחרונות לטעות ממכרת.
אתמול עשיתי משהו שאני יודעת בוודאות שהוא טעות, הראש הזהיר אותי שאני משחקת באש והיד נמשכה ישירות לגחלים.
כל כך הרבה שנים לא איפשרתי לעצמי לטעות, שעצם הטעות מושך אותי...
הפחד מציף את גופי וכשהטעות מתגלה כסבילה וסבירה ובעלת יכולת שיקום, ההתמכרות שלי גדלה.
אני נמשכת במערבולת הפחד והאומץ לעבר סכנה שאין ממנה חזרה, לעבר יום בו יקרה משהו שישנה אותי או את חיי ללא דרך חזרה.
אני מבועתת מההבנה הזו ואם זאת חוזרת לטעויות העבר.
לפני מספר חודשים הצלחתי לצאת מההתמכרות הזו וכמו נרקומן אתמול חטאתי בשנית ללא יכולת לנווט עצמי בדרך אחרת.
כמכור לסיגריות רציתי רק עוד שאיפה אחת, כדי להרגיע רוחי חיפשתי פירצה וכשמצאתי אותה, גופי הלך שבי אחריה.
התחילה התנהלות חדשה שמסבכת את הפשטות שהגעתי אליה בשלושה ימים שלפני כן.
כמו שוקולד, סיפוק רגעי ממלא לי צורך שנעלם לאחר כמה דקות והכל כדי לחוש באותה טעות לא מזיקה בעל פוטנציאל בלתי מוגבל לכאב מתמשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
