פוטרט

יש משהו בחברים מהילדות שעושה קרוב על הלב.

התקשרתי לחברת ילדות שלא תיקשרנו שנים.

אמרתי לה שאני מתנצלת שלפני כמה שנים לא הבנתי אותה-

בזמנו היא אמרה לי שהיא אדם זוגי ושיותר טוב לה בזוגיות.
בשיא היהירות ראיתי בזה כחולשה של אי יכולת להיות לבד והסתפקות בכל דבר חוץ מ-הלבד. 

היום לראשונה אני מבינה למה היא התכוונה...

היא ניסתה לנחם אותי, מהר העברתי נושא למשהו פילוסופי יותר.

אף פעם לא ידעה איך לנחם אותי במילים, גם שהכוונות שלה היו טהורות.

בפילוסופיה איכשהו תמיד הרגיע אותי הקול שלה, האהבה שיש לה לחיים והזרימה של השיחה.

תמיד הבנתי בשיחות איתה דקויות, גם אם היא לא העלתה אותם היא גרמה לי לחשוב עליהן.

ואיכשהו תמיד אחרי שיחה כזו איתה הייתי יותר אופטימית.

גם הפעם זה קרה,

דיברנו על איך לא יכולתי להבין אותה אז, לא יכולתי לדמיין את המחסור בלהעניק ולקבל, בלחלוק חיים עם מישהו.

היום, אחרי הגירושים, אני מבינה את זה יותר מדי עמוק...

בסוף השיחה היא חזרה לבעלה ואני למיטה הקרה, אבל איכשהו, אחרי שחלקנו מחשבות
ובשל האהבה הרבה, העמוקה, השורשית, שאנו חולקות - כבר לא הרגשתי בודדה.