אולי זה עניין של גנים או חינוך, אבל כך או כך, הצורך הזה להאכיל אותה הוא אחד הצרכים הבסיסים ביותר שלנו כהורים. זה חשוב יותר מזה שנישן בלילה או שהיא תלמד לדבר או כל דבר אחר. אולי אצל הורים שהילד שלהם באחוזון תשעים ומשהו, המציאות אחרת, אבל כשהאחוזים הולכים וצונחים, והמשקל לא משתנה כבר שלושה חודשים, כל ביס הוא הצלחה וכל רגע בו היא סוכרת את פיה - זה כישלון.
וכבר שבוע שזה הולך ומחריף. היא רוצה בקבוק, לילה ויום, ואנחנו כבר יודעים שבלי אכילה של מוצקים (טחונים, מעוכים או שלמים) היא לא תעלה כמו שצריך. אבל את העגבניה היא מועכת בפה וזורקת על הרצפה, שם גוויתה האדומה והרצוצה נחה ליד המלפפון שנגרס באכזריות, וחתיכת הלחם שנפלה עם כשהצד המרוח על הרצפה. האפונים התגלגלו למטה כשהחומוס הפך להיות סוג של צבעי ידיים, וכשהתקרבה הכפית אל הפה היא התחילה לצרוח בזעם ורק מראה הבקבוק השיב את השקט לביתנו.
ובגן הכל אחרת. היא אוכלת בנחת את הפירות המרוסקים ומסתובבת עם הסנדוויץ' ביד עד שהיא מכלה כל פירור ואת הפירה והעדשים והפתיתים והמרק - הכל היא אוכלת כמו שצריך, ובמקום שזה ישמח אותי - זה ממלא אותי רגשות אשם. מה אנחנו עושים לא בסדר? למה בבית זה לא הולך? להציב לה גבולות? מסכנה, עוד לא בת שנה וחצי ואני צריך לתת לה לצרוח עד שתאכל? למלא בבקבוק מים במקום חלב ולקחת לה גם את הקלוריות הקטנות האלו?
וסופי השבוע מייאשים במיוחד, כי הגן סגור, והאחריות כולה על הכתפיים שלנו, ואנחנו מנסים לפתוח את היום ולחקות את שגרת הגן עם הפירות של הבוקר והירקות עם העדשים של הצהריים, וכלום.
ואז אחרי סופש ארוך ומייאש במיוחד, אנחנו מגלים שהחניכים נפוחות ויש אפילו סימן וודאי של קודקודה של שן שיוצאת לה באכזריות. נמצאה לה סיבה לפה הסכור, לכפית שנזרקת, לסירוב ולמיאון. על קודקוד השן שמציץ מהחניכיים התחתונות תליתי את כל האחריות, כל האשמה. הכאבים עזים, לא נעים לאכול, לא נעים ללעוס, פשוט נורא ואיום.
אנחת רווחה.
לפחות זה לא בגללנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
