אני עוזבת את הבית של ד' בזריזות, ומגלה - איך לא- שהאוטובוס שלי כבר נמצא בתחנה והסיכוי שאספיק לעלות עליו נמוך ביותר. אז אין אפילו טעם לרוץ או להזדרז. אני מתקדמת אל התחנה ומתיישבת על הספסל המתכתי בצבע אפור, איפשהו באמצע.
בצד השני של הכביש אישה זקנה עם שקיות מנסה לעבור את הכביש, לא במעבר החצייה. היא עושה את זה לאט ואני נדרכת בתוכי ומקווה ששום דבר לא יקרה לה. בחצי הדרך אני מחליטה לקום ומציעה לה עזרה ושתינו חוזרות לשבת על הספסל בתחנה. יש לה ריח חזק של תבלינים, כזה כמו שהיה בבית של סבתא כשעוד נהגתי לבקר אותה. היא פונה אליי ואומרת משהו שנשמע כמו 'בכור..' ומפנה את כף היד שלה כלפיי. המבטא נשמע פרסי, אבל אולי אני פשוט לא יודעת לזהות נכון. אני מניחה שהיא שואלת על בית הספר- אין לי מושג למה באמת, ואני עונה שכן, בית הספר מתחיל עוד מעט.
עוד כמה דקות ומגיע אדון, קצת זקן, כנראה בן 60 וקצת. הוא מזכיר לי את דוד שלי.
לא, קו 88 עוד לא הגיע, וגם אני מחכה לו. הוא נראה קצת מגוחך, עם צמיד זהב על היד וטבעת באצבע.
הזקנה מימני מוציאה מאחת השקיות שלה אורז ולחם, זורקת אותו לציפורים שלפני הכביש. אני לא יכולה לסבול את הריח, אבל פשוט ממשיכה לשבת על הספסל ומחכה לאוטובוס.
5, 6, 7 דקות עוברות, האוטובוס מגיע ואני ממהרת לעלות עליו ומקווה שלא אאחר לשיעור פיזיקה.