פרדיגמה

ההבנה מתחילה קצת לחלחל עוד יותר. הבדידות היא אינסופית ובלתי נמנעת. לכן עליי להשלים עימה. כששום דבר לא ימצא, כשהכל יאבד לאין, ברגע הזה אני צריכה לחיות. להלך בשקט של הלילה, באפלה התמידית. השעון שעל פרק ידיי מתקתק, תיקתוק עדין ומתוק, סמיך כדבש. השעות חולפות, אחת אחרי השנייה, אותה תחלופה אנורמלית. היכן שוכן הצדק האמיתי? העולם אינו שקט עוד, הוא דומם וחסר תזוזה. הכל נעלם, הכל נעלם. כביש אחד ארוך יוביל אותי למקום הנכון, אני בטוחה. רק לשכוח ולזכור את האמת שלי.