סיפורים לדובי קוטב

אףאחד לא העביר לי את השרביט, כי, מה לעשות, אני מנודה ישראבלוגית XD אבל היה לי משעמם, אז... לקחתי שרביט לבד. זה חוקי, נכון? תכלס, מה אכפת לי.

1. יש סיבה להערכה העצמית הנמוכה-מים-המלח שלי. ההערכה העצמית שלי זה דבר נוראי. אני לא חושבת שאני יפה, למרות שכולם אומרים לי שכן (בלי שאני שואלת), אני לא חושבת שאני מוכשרת, אני לא חושבת שאני כריזמטית (למרות שטוענים שכן), אני לא חושבת שיש לי קסם אישי (למרות שטוענים שכן), כנ"ל לגבי חברותית, מעניינת, מגניבה, אהובה, וכל אלה. הדבר היחיד שאני חושבת שטוב בי, זה שאני חכמה. מותר לי לחשוב שאני חכמה, נכון? אני מקווה שכן. אז... הסיבה. לפני החטיבה, הייתה לי הערכה עצמית נורמלית. לא חשבתי שאני מדהימה, אבל הכרתי ביכולות שלי. אבל כשעליתי לחטיבה, לא הכרתי אף אחד, אבל כל השאר הכירו אחד את השני. ילדה חדשה, לא כמו כולם, שמסרבת "לזרום" עם השאר היא מטרה קלה. אז הציקו לי. וזרקו הערות. מעליבות יותר, מעליבות פחות. נטפלו אליי. אז... כל הדברים האלה, שהמציקים אמרו לי, השתרשו עמוק בפנים. עכשיו לא אכפת לי מה הם אומרים. הם מוזמנים לקפוץ לי ולקפוץ מצוק באותה הזדמנות. אבל כנראה שכשהייתי יותר חלשה... זה השתרש עמוק מידי. ולעקור שורשים זה דבר קשה במיוחד. אז לכל אלה שקוראים לי אטנשן סיקרס, אתם מוזמנים לסתום את הפה. מה כל כך קשה לחשוב שאני באמת מאמינה בדברים האלה, ולא רק רוצה צומי?

2. מעולם לא היה לי חבר. בד"כ זה מפתיע אנשים שלמישהי כמעט בת 14 מעולם לא היה חבר. גם מעולם לא יצאתי עם מישהו. ואני לא מקטרת או משהו, לא היה מישהו שרציתי לצאת איתו לדייט, והיחיד שהציע לי היה הסטוקר שלי... שמונה פעמים... אז אני אוותר על התענוג המפוקפק ממילא.

3.יש לי נטייה לקחת על עצמי בעיות של אחרים. זו נטייה שגרמה לי ליותר מחצי מהתקפי הדיכאון שהיו לי, כי אני כל הזמן מרגישה אחראית על החברים שלי. אם לחברים שלי יש בעיה, אני מתחננת שהם ייספרו לי, כדי שאוכל לנסות לעזור להם. כי אני לא מסוגלת לעמוד מהצד ולא לעזור. גם אם זו בעיה נוראית, שאין סיכוי שאני אצליח לעזור, אני מבקשת לפחות לנסות. ואז אני מרגישה אחראית עליהם. ואז זה כבד מידי, כל הדברים האלה. אז יש התקף דיכאון. הבנתם את השרשרת?

4. את הסיפור הראשון (והגרוע) שלי כתבתי בכיתה ו'. האמת, זה היה יותר לקיחת חלום שהיה לי, לשנות אותו קצת, ולכתוב אותו כסיפור נוראי. אבל הצלחתי לגרום לשתי חברות שלי לא לישון בלילה בגללו, ולאחת לישון עם ההורים שלה. אמממ...אופסי? ואז לא כתבתי שוב עד כיתה ז', ואז התחלתי לכתוב הרבה, למלא מחברות כל השנה כמו שהיה בכיתה ח'.

5. החלום השני שלי הוא להיות גיטריסטית. החלום הגדול ביותר שלי הוא להיות סופרת, את זה אתם בטח יודעים. אבל האהבה הכי גדולה שלי אחרי כתיבה, היא מוזיקה. מוזיקה היא הדבר הכי טוב שקרה לי, ואני אוהבת לשיר, והתחלתי ללמוד לנגן על גיטרה. למרות שהיה לי רק שיעור אחד, בו למדתי לנגן את ההקדמה של smoke on the water (ויונתן הקטן, אבל זה לא הכי מעניין), אני התאהבתי בזה. אם אני אצליח להתמיד בזה, אני מתכננת עוד חודשיים-שלושה לעבור לגיטרה חשמלית. מי יודע, אולי יש לי סיכוי.

6. כשזה קשור למוזיקה, יש לי שני מודלים לחיקוי. הראשון, שהוא לא ממש מודל לחיקוי, כי הוא מתופף, הוא ג'יימס סאליבן ז"ל, המתופף לשעבר של להקת אוונג'ד סוונפולד. הוא היה מתופף אגדי, בהתחלה רציתי ללמוד תופים, אבל משיקולים כאלה ואחרים התפשרתי על גיטרה. הוא עדיין נשאר המתופף לו אני סוגדת. והשני הוא, בריאן אלווין היינר ג'וניור, או סינסטר גייטס, הגיטריסט הראשי של אוונג'ד. גם הוא, כמו ג'יימס, אגדי. הוא נבחר ב-2006 לגיטריסט הטוב ביותר, ולהיות כמוהו זו השאיפה הבלתי אפשרית שלי.

7. יש כמה אנשים שחושבים, ברצינות או בצחוק, שאני לסבית. וזה לא נכון. אני יכולה להבטיח לכם, שזה לא נכון. נכון, אני קוראת יאוי, אני בעד גייז, אני והחברה הכי טובה שלי מתנהגות כמו זוג, ובמשחקי תפקידים, חלק מהדמויות שלי הן גייז ולסביות. אז? אני יכולה להבטיח לכם שאני סטרייטית, ואם לא, אז בי. לסבית אני כבר לא אהיה. לא שאכפת לי שחושבים שאני לסבית, זה לא מפריע לי, אבל... זה פשוט לא נכון.

8. הייתי בחוג אומנות שמונה שנים. מגיל ארבע, בערך. אהבתי את החוג הזה, עד שאני הלכתי לבית ספר אחד, החברות האחרות שלי משם לבית ספר אחר, הן התעלמו ממני, לא הקשיבו, לא היו נחמדות, אז פרשתי. כרגע אני בחיפושים אחרי חוג אומנות אחר, כי אני כל כך מתגעגעת לזה...

9. אני רוצה לעשות קצוות ריינבוו ולעשות סייד ליפ, אבל... לא מרשים לי. אפילו לא את כל השיער, רק קצוות או פסים. אני אפילו לא אהיה צריכה לחמצן לפני כי כבר יש לי שיער בהיר. אבל, זה בגדר האסור, אצלנו במשפחה. למרות שאחותי צבעה את השיער כמה וכמה פעמים. נו טוב. וסייד ליפ, לא מרשים לי לחלוטין, אבל בגיל 20 די יהיה קשה להגיד לי מה לעשות, אז עוד שש שנים, סייד ליפ היר איי קם. (ולמה זה מעניין אותכם? זה לא, אבל התחשק לכתוב את זה.)

10. הזמן שלקח לי לכתוב את העובדות האלה הוא שלוש שעות וארבעים דקות. מסתבר שקשה לי לכתוב דברים על עצמי. לפחות דברים מעניינים. אז כתבתי את הלא מעניינים.

אז סלחו לי על בזבוז זמנכם, ויום טוב, שמימיותיי החביבות.

את השרביט אני מעבירה ל-

רקוני (ליאורה)

השממית המנצנצת (שלי)

...

זהו. אני מנודה ישראבלוגית, זוכרים? אין לי למי להעביר XD