כשהייתי צעיר, חינכו אותי הוריי לשקר.
להכחיש, לעולם לא להודות בדברים הרעים הללו.
עד היום אני זוכר את סיפוריי המעשיות שפרצו מפי, כשהשאלות החלו לזרום.
ואני תוהה. האם אי פעם אוכל לספר את האמת הטהורה,
מבלי לחשוב לפניה על האפשרות לשקר?
אני יוצא מהמקלחת ומביט בפניי במראה. עיניי האגוז שלי טרוטות מעייפות, ושיערי הכהה דבוק למצחי בקווצות לחות. אני בוחן את גופי, בתקווה קלושה שהזכרונות המופיעים כצלקות על חזי וגבי ייעלמו לפתע, יימחקו מגופי ומחשבותיי. תקוות שווא, כמובן. כמו צלקות, זכרונות לא נמחקים לעולם.
אני נאנח, ולובש את מכנסיי הטרנינג הרפויים שלי המאיימים להחליק ממותניי ויוצא מן חדר האמבטיה בגרירת רגליים. האוויר בדירה קריר, וקולות צחוק נשמעים מהדירה שמתחתיי. הם משפחה נחמדה. אבא, אמא, שתי תאומות בנות תשע. לפעמים אני מקנא בהם כל כך.
אני תוחב את ראשי למקרר בחיפוש אחר דבר מה ראוי לארוחת בוקר כשנשמעת טריקת דלת.
"מאלאק? איפה אתה?" אני שומע את קולה של דניאל, החברה הכי טובה שלי.
"במטבח, גווע ברעב." אני קורא בחזרה. צעדיה נשמעים כבדים, בטח בגלל מגפיי העור שהיא תמיד לובשת.
"עצור את החיפוש, הבאתי קוראסונים." קולה נשמע מאחוריי. אני מחייך, סוגר את המקרר ומסתובב. היא עומדת מאחוריי, שיערה האדמוני פרוע מהרוח ואפה אדום מהקור שבחוץ. אני לוקח מידה את קופסת הקוראסונים ונשען השיש, כשהיא מתיישבת על שולחן האוכל. אני מנסה להתעלם ממבטה כשהיא רואה את הצלקות שלי. היא ראתה אותי ללא חולצה הרבה פעמים, אבל כל פעם היא מביטה בצלקות שלי כך מחדש.
"איך עבר עליך הלילה, מלאך שלי?" היא מקניטה אותי. מאלאק, מלאך בארמית. היא אוהבת לקרוא לי ככה, בעיקר כי אני שונא את זה.
"די רע, לא הצלחתי להירדם. ואיך שלך?" אני נוגס בקוראסון ומחייך כשטעמו של השוקולד מתפשט בפי.
"נורא ואיום, אני במחזור, שונאת את זה." היא אומרת לי באומללות. אני כבר רגיל לפתיחות הזו. אנחנו מספרים הכל אחד לשני, בלי יוצא מן בכלל.
טוב... כמעט הכל. את הסוד הכי גדול, הכי כואב שלי, לא סיפרתי לה. לא סיפרתי לאף אחד.
"מה זה?" קולה של דניאל פורץ אל ראשי ומעורר אותי ממחשבותיי. היא אוחזת בערמת דפים מרופטים שסימני טוש שחור עברו אל צידם השני, טבלאות, איקסים, רישמות בכתב קטנטן. טוב, רע, כמעט, יש לי סיכוי, הוא אמר לי שהוא מתבייש, היא אמרה לי שאני מיותר. כל דבר ודבר שהוריי עשו לי ואמרו לי, מגיל שבע, עד גיל 14.
"לא!" אני חוטף את ערמת הדפים מידה, ותוחב אותה לאחד הארונות. "זה, זה כלום."
אני מרגיש כאילו שמבטה קודח חורים בראשי. היא יודעת שאני משקר. "ועכשיו את האמת."
"זו האמת."
"לא נכון. מאלאק... אני תמיד כנה איתך. אני מספרת לך הכל. זה... זה לא אותו הדבר לגביך?" היא שואלת בשקט.
אני מביט בפניה העצובות, ומתחרט. מתחרט, שלא סיפרתי לה דבר עד עכשיו. אבל זה מאוחר מידי.
"זה אותו הדבר... זה לא משנה, באמת." אני ממלמל ומשפיל את מבטי.
משתררת שתיקה במשך כמה שניות.
"אוקיי." היא אומר לבסוף. "תגיד לי אם תרצה לומר לי את האמת. עד אז, אין לי דבר לומר לך." היא יורדת מהשולחן, ויוצאת מהמטבח.
"דניאל, רגע, חכי!" אני קורא אחריה, אבל היא כבר הלכה, וטרקה את הדלת מאחוריה. אני נשען על הקיר, ומחליק לישיבה. היא הלכה. וכפי שאני מכיר את דניאל, היא לא תחזור. היא נפגעה בצורה בלתי הפיכה. אמת, זה הדבר החשוב לה ביותר.
כשידיי חובקות את ברכיי והקיר הקפוא מצמרר את עורי, אני בוכה.
לא בכיתי מאז גיל שבע, כשאבי צעק עליי לראשונה. לאחר שהתחלתי לבכות, סטר לי. מאז, לא העזתי לבכות שוב.
אבל עכשיו, כשאני לבדי, אני קובר את פניי בידיי, ובוכה.
הוריי הרסו לי את החיים.
גם אחרי שהם נעלמו מחיי, הם ממשיכים להרוס כל דבר שקרוב אליי. הם לקחו לי הכל,
ונותרתי לבדי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
