הארכיון של מאי

זאת כנראה הפעם האחרונה שה-20 ביוני יגיד לי משהו.

זה קצת עצוב לי. לא יהיה לי יותר קיץ.

הקיץ מבחינתי הוא סתם עונה בלי החופשה הזאת שנותנת מרחב נשימה, אחרי מאמץ ממושך.

החופשה המתוקה הזאת בה אני יכולה לעשות מה שבא לי, להיות מה שבא לי.

ובחופשה הזאת אני אפילו לא פנויה לחלוטין.

כל כך הרבה דברים להספיק - כמו רישיון נהיגה, עבודה (קידום, אני בדרך!), לפגוש את ההורים של החבר (ולהיפגש איתו כמה שיותר בלי קשר, אני בקושי רואה אותו), להספיק לצייר כמה שיותר ולהשתמש בצבעים שקניתי ואפילו ללכת בחזרה לסטודיו, לקנות מחשב בחודש הבא, בגרות בלשון ובגרות בהיסטוריה, לנסוע הרבה, לפגוש את האנשים שבקושי ראיתי, לאכול ולישון כמובן... ו... אה, כל מה שיעלה בדרכי ככל הנראה.

אני ממש שמחה שעכשיו יש לי זמן שקט. חודשיים זה אמנם נשמע הרבה, אבל זה יעבור ממש מהר, ואני אתגעגע לקיץ הזה.

ויש לי הרגשה שזה הולך להיות הקיץ הכי טוב שלי.

את הקיץ הזה יש לי עם מי לבלות. יש לי מה לעשות. יש לי תוכניות, אני עצמאית, והרבה יותר חיובית. 

מי ייתן וזה באמת יהיה הקיץ הכי טוב שלי. שאזכור אותו לעד, לתמיד.

אני הולכת לתעד הרבה מהחופשה הזאת.

אם זה בציורים, אם זה בכתיבה... תמונות, סרטונים, כל דבר. 

וסוף סוף יש לי הזדמנות להיפגש לעיתים קרובות איתו. זתומרת, עם החבר. כבר מעל שנה אנחנו ביחד, ורוב הזמן אנחנו עסוקים בלמצוא דרכים להיפגש. כל פעם מישהו מאיתנו עסוק במשהו אחר. אבל עכשיו זה אמור להיות קלי קלות.