הארכיון של מאי

זה שוב קרה, ואני נכשלתי.

שוב לא הוכחתי את עצמי. 

זה שוב קרה, ואני לא הצלחתי.

וזה היה נורא.

ומה בסה"כ רציתי? לחזור הביתה? לחגוג עם אמא את יום ההולדת שלה, אחרי שישנתי מחוץ לעיר אצל חברה?

אז התיישבתי באוטובוס. וזה אומר שמותר לכולם לגעת בי איפה שהם רוצים, כמה שהם רוצים ומתי שהם רוצים?

אנחנו באוטובוס, למען השם. לא בפינת ליטוף.

זה היה אוטובוס גדול, עם המון מושבים. מהסוג הזה שיש בטיולים.

אני, אני בכוונה ישבתי לבד.

אבל זה לא עזר. 

כי הוא, מה הוא עשה? 

הוא חסם את המעבר יציאה מהמושב שלי. עם הגב שלו.

הוא הסתיר אותי.

ואז הוא שלח אליי כמה ידיים שהוא רוצה מאחורה, כשאני שם ואף אחד לא רואה אותי.

שאף אחד באוטובוס לא יראה, לא יעצור אותו.

ואני רק נצמדת לחלון ומנסה להתרחק. 

מנסה להאמין שאולי זו טעות, וזה שהוא מתחכך בי עכשיו עם כל הגוף זה סתם.

זה בטעות.

אולי הוא לא שם לב שאני כאן?

הלוואי שזה היה רק זה.

אני פותחת את הפה. אני רוצה להתחיל לצרוח עליו שירד ממני. ומהר.

אני רוצה לתפוס לו את היד חזק ולהרים אותה בכוח. 

שכולם ייראו, שכולם יישמעו.

אך אני לא מצליחה להוציא אף מילה מהפה.

רק להמשיך להצטופף אל החלון, ולבכות בשקט. בלב.

אולי הוא רק חיפש משהו? אין מצב שזה יקרה לי. זה לא יכול לקרות לי. כבר קרה מספיק, אז למה שוב?

הוא בטח לא ראה אותי. אני הרי נמוכה ורזה במילא. כל כך קטנה.

אבל אז הוא לפתע קם, מחייך אליי וקורץ.

ויורד מהאוטובוס. 

כאילו כלום לא קרה.

פשוט כלום.

אני ממשיכה להאשים את עצמי בזה. למרות שאני יודעת שזה הוא. הוא. רק הוא. אני לא הסכמתי. לא נתתי לו. זה הוא שהמשיך, למרות שהוא ראה שהתנגדתי. הוא לא היה צריך לחשוב על זה בכלל.

אני מרגישה זולה. מעפנה. טיפשה.

אני מתביישת לספר לחבר שלי אפילו.

הלוואי וזה לא היה קורה. בכלל.