הארכיון של מאי

אני זוכרת את זה יותר מדיי טוב.

האמת שמעולם לא החשבתי את מה שהיה בינינו כמערכת יחסים, אבל הוא תמיד התפאר בזה וטען שזה מה שהיינו.

שהיינו זוג.

הוא היה כמו סוג של צל.

הוא היה עוקב אחריי באופן מתמיד, כחלק ממנו... היה נראה שהוא מצא בי עניין, אבל לא מהסוג שהייתי רוצה שמישהו יגלה כלפיי.

זה אף פעם לא באמת החמיא לי. במיוחד לא הפעם בה הוא אמר לי באקראיות מוחלטת שיש לי פנים יפות. כל דבר "טוב" שהוא אמר לי הרגיש כמו פגיעה.

הוא הגעיל אותי. תמיד תיעבתי אותו באיזושהי צורה.

תמיד רציתי לסלק אותו ממני אבל פשוט לא היה לי נעים. קצת פחדתי... הוא תמיד היה מאיים שיפגע בכל מי שיתקרב אליי יותר מדיי, ובאנשים הקרובים אליי אם לא אעשה כרצונו. פחדתי להגיד לו ללכת, כי פחדתי לשלומם של האנשים שאני אוהבת.

לקח לי די הרבה זמן לסגור את הבאסטה. לא היה לי את הביטחון הדרוש לכך, והרגשתי שאני די לבד במערכה...

עד שהעניין לא הגיע בטעות למישהו אחר (שכמובן הכריח אותי לטפל בעניין כי הוא דאג לשלום עצמו) זה רק נמרח.

הוא חיפש אותי, ניסה לתקשר איתי, למצוא אותי...

זה היה קשה. היה לי מאוד קשה שם... ונשארתי עם טעם רע בפה למשך תקופה די ארוכה. עד עכשיו קצת, האמת...

אבל במבט לאחור, אני מרגישה הרבה יותר טוב בלעדיו. מבחינתו זאת הייתה פרידה של זוג,

מבחינתי זאת הייתה פרידה של תקופה מהחיים. ואני שמחה שזה נגמר.