הארכיון של מאי

אז מישהו הצליח סוף סוף לסובב לי את הראש.

זה קרה, איכשהו, אחרי נצח וחצי שזה לא קרה.

אולי לב האבן שלי סוף סוף מתחיל להתרכך שוב?

אבל דבר אחד לא ברור.

איך זה שאחרי כל זה, 

שוב עצמתי עיניים וחלמתי עליו?

אחרי כל כך הרבה זמן שלא התארינו אפילו,

חלמתי שהייתי בדרך הביתה,

וראיתי אותו במקרה ברחוב. עברתי שם וקלטתי אותו לשנייה,

עברתי אותו והלכתי קצת אחורה,

ונפגשו מבטינו. לא הייתי בטוחה אם הוא בכלל שמח ממה שקורה,

אבל הכל היה בסדר. איכשהו.

עברה שנה וחצי,

ועדיין -

עדיין אני עוצמת את העיניים ורואה את החיוך שלו.

למרות שהוא עזב ולא ירצה לחזור, 

ובינינו? כנראה שכך היה עדיף בכל מקרה.

אבל זה עדיין קורה.

אני עדיין נודדת לארץ רחוקה של חלומות מתוקים,

ומוצאת את עצמי ברחוב בו גדלתי,

נתקלת בו -

למרות שהסיכוי שזה יקרה במציאות הוא אפסי.

חושבת לעצמי, "הפעם זה לא חלום. הפעם זה קורה."

והכל פתאום מסתדר, כמו בהנפת שרביט קסמים.

וכמו בקסם, ברגע שפוקחים את העיניים...

הכל נעלם.

וזה אפילו לא שאמור להיות לי אכפת,

כי עבר כל כך הרבה זמן ולעולם לא נחזור להיות בקשר,

והראש שלי כבר כל כך מסתובב סביב מישהו אחר,

וגם אם לא - 

יש אחרים שיוכלו לתת לי אהבה.

הבעיה היחידה היא,

שגם את הלבבות שלהם כבר שברתי.