הארכיון של מאי

כולם הלכו,

כמעט.

נשארו כמה אנשים,

אך אף אחד מהם לא טורח.

זה כמו לעמוד באמצע רחבה,

כשכולם פותחים מעגל בתוך מעגל בתוך מעגל, והכל מסביבך.

את באמצע, מוקפת,

ושוררת דממה.

את מדברת וכולם שומעים,

אבל הם ממשיכים לעמוד בשקט כמו חפצים דוממים.

זה מבאס כל כך,

להיות מוקפת באנשים ולהיות כל כך לבד.

כי את לא לבד, אבל את כן,

ואין לך את מי להאשים.

כי בסופו של דבר זאת לא אשמתם,

אבל מה כבר יכולת לעשות?

הרי את זו שבחרה להקשיב לשטן,

וללכת עם הלב.

אז שאי בתוצאות, ילדה,

זה מה שקורה כשאת לא אוהבת, וגם לא אהובה.