הארכיון של מאי

באותו היום, השמש שקעה כרגיל.

ועד כמה שקשה להאמין, גם התחלפו להם השמיים -

מבהירים, לכהים.

הם גם לבשו כוכבים חגיגיים, 

כאילו היו תכשיטים נוצצים,

והירח היה למסמר הערב.

כולם לבואך משתוקקים.

הכל היה מסודר כתפאורה,

במה מפוארת לכבוד הצגה.

יושב הקהל ומחכה רק לך,

אתה הדמות הראשית -

הגיבור של העלילה.

וכך נכנסת יחף אל הבמה,

מפוסל מכף רגל ועד קצה שערה;

שמיימי כמלאך, מלא בחיוכים -

לעיתים נראה שדבר אינו יכול לשבור נעורים.

ילד וגבר כאחד,

ככל שחקן ראשי - היית יחיד מיוחד.

קולות הכפיים והקריאות רועמים,

ובסצנה הבאה - הגיעו דמויות המלאכים.

ירד סולם מלמעלה אל תוך הבמה,

ועליו עלית עם רדת החשכה.

האורות התעמעמו ונכבתה המוזיקה,

תמה ההצגה - כעת הזמן לשוב הביתה.

כולם קמים ואוספים את חפציהם האישיים,

ולמחרת המשיכו כרגיל בעיסוקים.

נראה כי העולם נשאר כפי שהיה,

על-אף שעולמי האישי השתנה.

כמו פאזל המתאר נוף מרהיב,

עם חלק אחד חסר בגופו.

כמו ילד קטן ללא תחביב,

או שלוש עונות קשות וארוכות

ללא אף רגע דל אחד של אביב.