הארכיון של מאי

על הבמה, הסתכלתי על הקהל.

כל כך הרבה אנשים אפורים,

כאילו היו חלק מהאולם ולא חלק מהעולם.

מבטים ריקים וחושך מכסה את כולם,

ולמרות שהבמה היא שלי - 

אור הזרקורים היה כולו עלייך.

רק את, מבין הגוש האפור היושב בחושך מוחלט, 

היית לחלק של אור בחשכה, ולקרן אור צבעונית וקורנת בכל גווני האושר, בעודך יושבת בין כל הנציבים העגמומיים.

הם היו כמו ערימה של שחט, בעוד את - הינך המחט.

הבטתי בך, בחרתי אותך - העדפתי אותך על פני כולם.

את. כן את.

תעלי בבקשה לבמה.

-

על הבמה הוא היה,

ככוכב זוהר, או מלך היושב בכס מלכותו. השרביט כולו שלו.

יושבת אני בקהל המוני, קהל בינוני, ואילו אני - יוצלחת איני.

כולנו בחושך מוחלט וכולנו שותקים,

מחכים לקריאות המלאכים.

ומי היה מאמין;

ככה פתאום, ללא התראה מוקדמת,

אור הזרקורים הבדיל אותי מהחשכה המוחלטת.

אני? הייתכן? בוודאי נפלה כאן טעות -

או שאולי לועגים לי, והדבר נעשה ברוח שטות...

עומד על הבמה הכוכב הגדול,

זה שאיחד כאן את כולם באולם -

במבט אחד הוציאני מתוך השאול.

יושבת ריקה בכיסא באולם המלא,

אינני ראויה לעלות אל הבמה לצד אדם שמיימי שכזה.

מדוע נבחרתי? כנראה שלעולם לא אדע,

כי ברגע שקרא לי, סירבתי לעלות אל הבמה.

קמתי מכיסאי, 

ומתוך הפחד יצאתי מתוך האולם.

ולשם, לצערי,

לא אוכל לחזור עוד לעולם.