בטח זו הכותרת הכי נפוצה פה...
נראה לי ששנה לא הייתי פה, אבל משהו בתוכי הבין שאת מה שאני רוצה לכתוב, אוכל לעשות רק פה.
כמעט שבוע עבר מאז הכניסה הקרקעית לעזה,
זה היה טוב ויפה עד הרגע שהחליטו להכינס רגלית, לא?
חייל הים והאוויר תוקפים, הסיכוי שיפגעו בהם קלוש כל כך וכיפת ברזל מגנה עלינו בעורף...
אח שלי היקר,
הפוסט הזה הוא בגללך ובשבילך.
כבר קרוב לשלושה שבועות שלא ראינו אותך,
כבר כמה ימים שלא שמענו ממך... נחלוואי שלנו.
מי יודע איפה אתה,
מה עובר עליך ואילו מראות ראיתה.
אתה חזק,
אנחנו יודעים את זה...
לפני כמה שנים, שהתגייסת, הצבא הכין אותך לרגע הזה
כמה באמת "זוכים" ליישם את מה שלמדו בטירונות?
אתמול בערב פתחנו חדשות,
(את האמת שאני כבר לא מסוגלת לשמוע חדשות יותר)
מח"ט נח"ל דיבר.
הוא סיפר איזו עבודה טובה אתם עושים
ואני בלב נשברתי.
רציתי לקום ולכבות את הטלוויזיה- רק לא לשמוע על הנח"ל.
בכל יום אני מקבלת הודעות מהחברים שלך,
אלה שכל כך אוהבים אותך
אלה שמתפללים שתחזור הביתה בריא ושלם
אלה שדואגים לך.
לפעמים זה מחזק אותי לראות כמה אנשים אוהבים אותך
לפעמים זה ממוטט- מחזיר אותי למחשבה שעוד יום עבר ולא דיברת איתנו.
אח שלי היקר,
אני כותבת את המילים הללו ודמעות מציפות אותי,
בכי שרוצה להתפרץ החוצה ולצעוק חזק,
כמה כבר אפשר להיות חזקה?
אחי- רק תחזור כבר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Alice?