שוב אני מגיעה לבית הספר.
אותם "ילדים" מגיל 6 ועד גיל 21 מתנהגים אותו דבר.
כמה תמימות, הם כאלה יפים מבפנים.
שוב באים ומחבקים ואני מנסה להבין-
פעם נוספת- למה אנחנו מתייחסים אליהם ככה??
"קדימה יורדים לטקס"...
אומרת המורה, כולם קמים ובודקים שאף אחד לא חסר
יורדים בצורה מסודרת ומתיישבים יפה באולם.
17 שנה מאז הרצח של רבין,
חלקם אפילו לא מצליחים להבין
(שלא לדבר על הקטנים שביניהם).
מדהים- הם יודעים שאסור למחוא כפיים
"זה עצוב", הם אומרים, "אסור למחוא כפיים".
אחרי שכולם כבר תפסו כיסא
מתחיל הטקס,
אחרי כמה קטעי קריאה קצרים של המנהלת
ואחרי שמדליקים נר נשמה
מתחילים לעבור דפים בין ה"ילדים".
מבלי לשים לב,
אחד התלמידים (דווקא זה מהכיתה שאיתה אני עובדת)
קם,
רץ אל הנר,
ונושף... "שנזכה לשנה הבאה!"
הוא שר.
מצד אחד הצוות כולו צוחק, אבל לרגע נופל לי האסימון,
נשבר לי הלב עליו.
מקסים כל כך, שקט,
נפש טהורה שלא יודעת מה קורה בעולם שאנחנו חיים בו.
שוב מחשבות על ההורים...
איזו עבודה קשה!
אחרי שכולם נרגעים וה"ילד" מתיישב חזרה במקומו,
מתחיל להתנגן שיר "נולדתי לשלום".
הם שרים,
כולם שרים!
יודעים את המילים בעל פה!
כל כך התרגשתי... אין לי מילים.
החזקתי את עצמי לא לבכות,
ואם לבכות- אז שאף אחד לא ייראה.
באמת שאני אוהבת אותם.
לפעמים אני מתגעגעת לתמימות.
שלכם,
Alice.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Alice?