| 1/2006
אגדת חנוכה מאוחרת. (הקטע לא נשמר בקליפבורד.)
אומנם כבר חלף יותר משבוע מאז קלפתם את שאריות השעווה מעל גבי החנוכיה שלכם, וכעת היא לבטח מונחת לה במקומה המסורתי בויטרינה עד כריסטמס הבא, אך אף על פי כן החלטתי לברך אתכם מקפיצי הקאוונטר הנכבדים בברכת חנוכה שמח ותבואו שוב לבקר, למרות שהרבה (למעט הקאוונטר אני מקווה) לא ישתנה בבלוג היבש בחודש הקרוב.
הרשו לי להחזיר אתכם אל שלהי דצמבר 03, בעוד אתם ישבתם לכם בנעלי הבית שלכם כשהדאגה היחידה שלכם היתה מהיכן תצוץ לה הסופגניה הבאה או מה היה בסופגניה שזה עתה אכלתם, לטירוני
פלוגה ח' בבית הספר לשיריון היו דאגות אחרות.
"אבק!!" רעם המפקד טל מנופף באצבעו אל מול המסדר המתנדנד בעוד הדי ההקשב הרועש מתפזרים לאיטם בחדר.
המתנו בסבלנות להמשך הדרשה.
"היו לכם שמונה דקות לנקות את החדר..." הוא ציין בשקט מאיים, "לא הספקתם לנקות, ביקשתם הארכה.. וקיבלתם שתי דקות תמימות . "
לפתע הבחין המפקד טל במשהו ורעם שוב בקולו.
"למה אתם זזים לי??" הוא שאג.
-עוד הפסקה דרמטית.- "עשר דקות היו לכם ובכל זאת איחרתם לי עם המסדר ב5 שניות, ובכל זאת כשנכנסתי לחדר, מה מצאתי מתחת למזרון של המיטה של מאיר... נכון , אבק!"
גניחות נאלמות של השלמה עם הגורל עלו מקרב המסדר.. העונש הלגיטמי על מלא האצבע אבק + איחור מצטבר של יותר משתי שניות היה ריצה סזיפית במעלה הכביש תוך ניעור מזרונים במשך קרוב לחצי שעה, או קורבן אדם, תלוי במצב הרוח של המפקד.
"זה ייסגר מחלקה אחת.." הבטיח המפקד טל באיום, "לא היום, אבל זה ייסגר.."
~קורבן אדם.. אם כן~ הרהרתי לעצמי. ~אוליי אפילו כיתת יורים~ הוספתי לחשוב באופטימיות.
"למזלכם יש לבסיס תוכניות אחרות לגביכם, בינתיים הסתדרו בשתי טורים וימין שמאל עד לאוכל.."
המתנו בסבלנות בכניסה לדר האוכל והמתנו למפקדים שיתזמנו אותנו פנימה.
זוגות זוגות כמו במסעדה יוקרתית רק שבמקום אומלט פטריות וספל אספרסו מהביל לארוחת בוקר, המתינה לנו תרבית סלמונלה בקונטיינר יחד עם דני בהיר בטעם זירמת בקר, ודיסה בטעם דומה אך בשלבמתקדם יותר של היקרשות.
המתנו בסבלנות מסובים לשולחן כדי שיתיר לנו המפקד את המחסום הבידיוני מפיותנו ויאפשר לנו להתחיל בסעודה.
"עוד 25 דקות בפלוגה.." הודיע המפקד טל, "בתאבון.."
"אני באמת לא מבין את זה.." אמרתי לאיתי, שעה שהכתי נמרצות בחביתה שלי בניסיון לגרום לה להפסיק להתנועע. "למה אנחנו ממשיכים לקבל ממנו פקודות.." אמרתי מצביע במזלגי אחורה לעבר שולחן הסגל ומיהרתי להשיב אותו למלאכת החביטה.
"ממתי השולחן אומר לך מה לעשות?" שאל איתי.
"התכוונתי למפקד טל.." אמרתי ביובש.
"אני מניח שהתשובה נמצאת בגוף השאלה.." אמר איתי, "הוא מפקד, והוא מחלק פקודות.." הוסיף בהיגיון.
"אבל אין לנו שום סיבה הגיונית לציית לדברים שהוא אומר!" אמרתינעמד על רגליי.
כמה פרצופים מנמנמים הופנו לעברי והחלטתי לנמיך צדודית..
"אין לנו שום סיבה להקשיב לו.." שניתי בלחש.
'הסבר?' ביקשו עיניו של איתי שכבר מזמן חדל מלנסות להבין אותי.
"אתה זוכר בהתחלה כשרק הגענו?, הגיע איש עם נשק ואמר לנו לבוא אחריו.." הזכרתי לו.
"זה באמת דבר נבון לעשות.." הסכים איתי.
"נכון, לא כדאי להרגיז מישהו עם רובה. אבל שבוע אחר כך.. ראה זה פלא - לכולנו הופיעו רובים בידיים.." אמרתי טופח על הגלילון הכסוף שעל ברכיי. (טירונים בבית הספר לשיריון נאלצים לאכול עם הנשק עליהם). "ואחריי סדרת מטווחים קצרה כולנו קיבלנו הכשרה בסיסית בשימוש בנשק.."
"לאן אתה חותר?" שאל איתי.
"זה עומד בניגוד לכל היגיון שאיש אחד עם רובה ירדה בעשרים ושישה אנשים חמושים.."
"לרמטכ"ל אין רובה והוא אומר ליותר מ20 דיוזיות מוטסות משורינות וחמושות בטילים ובנשקים כמותם לא ראית גם במשחקי המחשב הפרועים ביותר איך לצחצח את הנעליים בבוקר.." אמר איתי מניד בראשו.
"דבר יפה על בוגי.." מירפק יוחאי את איתי
"הנה עוד משהו שחשבתי עליו ובכן הצחצוח הזה של הנעליים בכל חצי שע-"
"עדיף שתאכל משהו בשלב זה.." הציע איתי, "צריכים להגיע חזרה לפלוגה עוד 10 דקות.."
"3 דקות צחצחתם נעליים.." פתח המפקד, "בעצם.. אתם הרבה אנשים, דקה וחצי כולכם מצוחצחים עם כומתות בחדר הגדוד."
"זה כדי להכין אותך לחיים, אתה מבין?" הסברתי לאיתי שעה שגררתי את רוחמה (המברשת!) על פני משחת הנעליים השחורה.
איתי משך בכתפיו ורכן לצחצח את נעליו.
"אחרי שלוש שנים של ניוון מוחי צבאי הסיכוי שלך לרכוש השכלה הוא קלוש ביותר.." הסברתי משפשף במרץ את הנעליים השחורות ממילא, " כדי שלא תגווע ברעב תמיד תוכל למצוא עבודה מזדמנת בתור מצחצח נעליים באיזו פינת רחוב ברמת-גן.."
"אפילו נגן מפוחית בתחנה מרכזית באר שבע מרוויח טוב יותר מאיתנו." הזכיר איתי בשעה שרצנו מתנשפים חבושים בכומתה הירוקה לחדר הגדוד.
"אין שום דבר רע בשלוש מאות שקל.." אמרתי נפגע.
"זה פחות מחצי שקל לשעה.."
עמדתי לומר משהו חכם שאמור היה לשנות את פני ההיסטוריה אך סימני המצוקה המובהקים של החנטר (האדם הנרדף ביותר במסלול) הסיטו את רכבת המחשבות שלי ממסלולה.
"לקבלת המפקד, מחלקה אחת תימתח להקשב" הוא דיקלם, "שתיים שלוש.."
"הקשב! הקשב!" רעם המסדר.
התישבנו בחדר הגדוד, הוא אודיטוריום במילה צבאית, שם המתנו בסבלנות מעושה לבלתי ידוע.
שהתגלה כעבור כמה שניות של הקשב מתוח כמ"מ הנערץ דנצינגר, מין שילוב בלונד ומדי צבא או אם תרצו פיטר שמייכל ודרגות קצונה.
(בעוד כל הסגל מירר את חיינו ורק נבח פקודות וחילק עונשים הופיע לו דנצינגר מאי שם כולו אומר סמכות פיקודית. מנסיונינו הקצר סמכות פיקודית היא הזכות לנבוח להעניש או באופן כללי להפיץ רוע ואכזריות בכל משלח יד. דנצינגר בפגישה הראשונה שלנו איתו דווקא התעניין בשלומנו, וההתגלמות של האנושיות הזו בכל הצבא המעוות הזה שבתה את ליבנו וקנתה את הערצתנו. כאמור - טירונים.)
"שלום מחלקה אחת.." הוא פתח. "מה שלומכם היום.."
וכך בסבלנות אין קץ הקשיב דנצינגר ושירבט בפנקסו את כל מועקותינו. ("הנעליים לוחצות.." "אין מספיק שעות שינה.." "האוכל מגעיל.." "המפקד צועק כל הזמן..")
אחרי מסדר התלונות התפנה דנצינגר לומר את דבריו.
"אתם יודעים איזה חג מחר?" שאל דנצינגר.
"יום שישי?" ניחש אופיר גלבוע.
[בטירונות רמת הניתוק מן העולם היתה קשה, על המלחמה בעירק לא ידענו את שהתפרסמה תמונה של משה רבנו בעיתון.
"זה סדאם חוסיין.." הסביר לי אבא.
"אה.." עניתי.]
"חנוכה.." תיקן אותו דנצינגר.
ואז סיפר לנו דנצינגר על נפלאות החג, וכמה ברי מזל אנו לחוג את חנוכה בבית הספר לשיריון.
הוא הרהיב לספר על המטעמים המופיעים מידי חנוכה על שולחנות חדר האוכל שבשאר ימי השנה יודעים רק טינופת וזוהמה, על השירים שנכתבו בידי טובי המוחות המנוונים של טירוני השיריון לדורותיהם שעברו מדור לדור רק על מנת שיזמרו אותם על שולחן החנוכה.
על הדלקת הנרות המסורתית, ועל מלחמת הפלוגות שבאה מיד אחריה..
בעיניים נוצצות ופיות פעורים הקשבנו לדנציגר משחזר את הקרב הגדול של אוגוסט 01 בכניסה לחדר השטיפה שם קיפחו את חייהם שלושה מטירוני פלוגה ג' של חטיבה שבע.
"והשבת, גם אתם תוכלו להצטרף למסורת.." הוא קינח. "שחררו אותי.."
אחרי כמה שניות התעשת החנטר (ברמלר דאז) ודיקלם את 'לשחרור המממם' המסורתי.
יצאנו את חדר הגדוד היישר אל כפות ידיו המתחככות של המפקד טל שם סגר איתנו את עיניין האבק.
למחרת הסתדרנו כולנו נרגשים במסדר בוקר, מצליחים אך בקושי להסתיר את ההתרגשות ואת הציפייה הדרוכה לקראת הערב החגיגי.
"בוקר טוב מחלקה אחת.."
"בוקר טוב המפקד!" ענינו במקהלה.
"אני זקוק לשלושה מתנדבים אמיצים!"
כל הידיים ממש נורו למעלה מרוב התרגשות ועליצות.
~בחר בי בחר בי בחר בי~ יכולתי לשמוע את אותה המחשבה מתרוצצת גם בתודעתם של משמאלי מלפניי מאחוריי ומצדדיי.
"אתה , אתה, ואתה.."
~אני לא מאמין! הוא בחר בי!~ חשבתי נרגש.
"אתם מצטרפים לצוות הבסיסית לשבת.." הוא ציין, "ארזו את ציוד הכוננות שלכם ולכו לדגל, שבע דקות זוז.."
"איזה כיף איזה כיף!" פיזמתי לעצמי שעה שארזתי את מטלטליי הצבאיים. ואי שם כמעט ובלתי מורגשת ריחפה השאלה: 'מה זה בסיסית לעזאזל?'.
"ברוכים הבאים למערך הבסיסית של ביסל"ש" אמר דנצינגר בחגיגיות מאזן מכשיר קשר על כתפו.
"אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה זה בסיסית, הרשו לי להסביר לכם.." הוא אמר ופנה לעבר לוח קרטון גדול שגררו לשם שני חיילים.
השמירה הבסיסית כך הסביר היא מערך ההגנה ההיקפי של בית הספר לשיריון, הוא נועד לסכל חדירה גורמים עוינים לשטח הבסיס להלן מצרים, נאצים, היפים, תיירים גרמניים והורים מודאגים.
לבסיס שבעה עמדות שכל אחת טומנת בחובה עולם שלם ונפלא של חוויות אקזוטיות, שלווה אינסופית, ואקוסטיקה קסומה.
משך השמירה היא שלוש שעות, כעבור שלוש שעות תאלצו להיפרד מעל העמדה הנפלאה ולהמתין בסבלנות שלוש שעות נוספות עד שנואיל בטובנו לאשר לכם לעלות לשמירה נוספת.
"מי רוצה לאן?" הוא שאל.
הייתה זו שאלה מהותית וקשה שתחרוץ את גורלי למהלך היומיים הבאים.
לכולם שמות מענינים, מכל אחת מהן נשקף נוף שונה, הבחירה היא קשה בהחלט.
אך רק אחת מהן שבתה את ליבי.
"בונקר תצפית!" מיהרתי לבקש לפני שמישהו אחר ייעז לפצות את פיו.
"בונקר תצפית פעם ראשונה, בונקר תצפית פעם שניה.." פתח דנצינגר.
יריתי מבטים רושפים לעבר כל מי שרק העז לחשוב לכיוון של הבונקר תצפית שלי.."
"נשמר!" הכריז דנצינגר, "ברכות לטירונים המאושרים.."
מועד השמירה התקרב אליי בנחישות של עמלץ לבן אל שחיינית בתחפושת טונה.
את הזמן שבציפייה לשמירה העברתי בקריאת ספר בכיתת הכוננות (מרבץ של כמה מיטות ומזרונים מעופשים תחת גג אסבסט שם לנים כל שומרי הבסיס, ממתינים לגורלם.)
"מי שני האנשים של הבונקר?" בירר המפקד התורן.
בתגובה קמנו אני ואנדריי (חייל בעל דמיון מפתיע ל'קרפד' המיתולוגי של הרוח בערבי הנחל).
"קחו את הכוננות שלכם ותגיעו לש.ג."
הגענו לש.ג. וקיבלנו הסבר מפורט מהמפקד התורן. "אתם לוקחים ימינה ואז למטה ואז קדימה קדימה ושמאלה, ואז יש מדבר, ולא רחוק משם זה הבונקר - אי אפשר לפספס.."
התחלנו מדשדשים במורד הכביש.
קראתי פעם על בונקרים, בספרים של טום קלנסי, ביקרתי פעם בבונקרים כששיחקתי באנריל טורנמנט בשעות לילה מאוחרות, ופגשתי כמה בונקרים בכמה מהחלומות היותר מענינים שלי, בכולם חוץ
מהאחרון מדובר היה במבנה מבוצר ומרשים, מוקף גדרות חשמליות והליקופטרים מפטרלים מעליו, וברוב הפעמים היה צורך מסוים להחכיר אותו בכוח הזרוע מידי הנאצים המרושעים או להתגנב פנימה
בערמומיות. באחרון סתם דיברנו על חשיבותם של ארנבונים מכניים במערכת אקולוגית תקינה, ואז יצאנו לזרוק כדורי גלידה אחד על השני..
"אני לא רואה פה שום דבר שנראה כמו בונקר.." ציינתי.
"קוועהה.." הסכים אנדריי.
במשך עשר דקות נוספות סרקנו במבטנו אחר מבנה מרשים, או סתם צריף שדגל צלב קרס מתנוסס מעליו (אני גם תרתי בחשאי אחר שאריות נמסות של גלידה בטעם פיסטוק) , אך מאומה.
חזרנו ועלינו בחזרה לש.ג. שם נועצנו בסמל התורן האדיב ששמח להסביר לנו שנית את הדרך לבונקר.
"בני זונות מניאקים!" הוא התרעם, "אתם טוחנים אותם שם כבר בחצי שעה!!" אני אסביר לכם שוב ואם אני לא רואה אתכם רצים כל הדרך לבונקר, אתם תירקבו שם הרבה מאוד זמן.."
"קוועאאה!" ניסה אנדריי לתרץ.
"אני לא רואה אתכם רצים.." אמר הסמל התורן.
מתנשפים ירדנו את הירידה המאובקת, חצינו כבישים שוממים, דילגנו מעל גדרות חלודות גוררים אחרינו גלילון חמישה מחסניות מימיות והרבה חוסר ודאות עד שלפתע הבחין אנדריי בסימן חיים.
"קואאעעהה!" הוא ציין.
"כן, יש שם מישהו.." הסכמתי, "הוא גם מכוון עלינו נשק.."
"אלף אלפי התנצלויות!" התרפסתי בפני השומר..
"קווואעהה.." הסכים אנדריי מטיח את ראשו ברצפה החולית.
המראה של השומר בבונקר לא היה מלבב במיוחד, אישוניו היו מורחבים, הוא נשם בכבדות וגלי רטט לא רצוניים חלפו לפרקים במורד גבו.
"בבקשה אל תירה בי.." הפצרתי, "אנדריי הרבה יותר מכוער.."
"מי המחליף שלי?" הוא נהם חרישית.
-חשבתי מהר-
"אנדריי מחליף אותך.." עניתי "אני המחליף של ה'בונקר תצפית'", אמרתי ביוהרה..
כדור שורק חלף סנטימטר ליד אוזני.
"למה אתה עדיין לא בעמדה?" שאג ה'בונקר תצפית' הנוכחי..
"מיד מגיע!" אמרתי והזדרזתי לטפס אל התצפית.
בעוד אני עושה את דרכי במעלה הגבעה לעבר עמדת התצפית זה הזמן לתאר בפניכם את ה'בונקר'.
מדובר בשטח עצום של חול וסוללות חול פה ושם זרועות מכולות עצובות למראה, מסתתרות מאחוריי שלטים המזהירים באותיות קידוש לבנה לבל נשוחח בפלאפון בשעת הביקור בבונקר.
המצב למעלה היה עגום אפילו יותר מאשר בעמדה למטה.
השומר פרצופו אדום לגמריי, בגדיו קרועים ומרופטים, מתנדנד על עומדו ובעל נשימה שורקנית
סימני קליעים מעלי עשן קישטו את העמדה מכל עבר.
"טחנת אותי!" הוא חרחר בהאשמה.
"זו אשמתו של אנדריי, הוא שם למטה הוא יסביר לך את הכל.." הבטחתי.
הוא נפנה ממני והחל מכתת את רגליו במורד, ממלמל בכעס מכניס כדור נוסף לקנה.
~השמירה המשמעותית ראשונה שלי~ חשבתי בהתרגשות.
הסתכלתי על סביבתי והתבוננתי בריכוז מעושה במכולות שצמחו באדמה שמתחתיי.
~ברגע שיופיע פה איזה היפי.. הוא יצטער שהוא התעסק עם הבונקר תצפית..~ חשבתי והחלתי חוזר בליבי על נוהל מעצר החשוד אותו שיננו באזנינו המפקדים מהיום הראשון בצבא.
"וואקף וולע אנה בטוחק!" אמרתי מכוון את הגלילון על המכולה הקרובה.
הרגשתי שמשהו חסר במשפט הזה, ואחרי מחשבה הוספתי: "יא אל אללה יא אכול מניוק!"
~כן, זה הרבה יותר מרשים!~
עשר דקות מאוחר יותר כבר עמדתי להשתגע.
למה כלום לא קורה פה?
למה הקשר לא פועל?
מה השעה בכלל?
האם כולם מתים?
אם כן אז מגיע להם..
אני מקווה שלפחות החילוף שלי עוד חי.
ואם הוא מת אז אני מקווה לפחות שכאב לו.
"תפסיק!" פקדתי על עצמי. "אסור!"
מה אומר ומה אדבר.. אני צודק בהחלט.
האם שכחתי את הכלל הראשון בשמירה?
אין לעשות שום פעולה המפריעה לשמירה.
אם יופיע לפתע הקצין תורן ויראה אותי שקוע במחשבות שאינן נוסבות סביב תצפית הבונקר בסמכותו לירות בי בעון שבירת שמירה.
לשמור.. לשמור..
מובן ששמירה בלא שעון משמעותה כאבי גב עזים, שכן בלי שעון אין לשבת.
שומר הנמצא מחוץ למרחב הזמן לא יכול לדעת מתי מגיעה שעתו לשבת (עשר דקות אחרונות בכל שעה עגולה).
כך שנותרתי על עומדי כשכל ציוד הכוננות שלי עליי.
המצב לא השתפר עם רדת הלילה.
ביום לפחות יכולתי להטביע את יגוני בנוף המדברי של דיונות אינסופיות של חול שמים כחולים עד אין קץ, וכמובן יכולתי לבצע ספירה של מכולות כל פעם על מנת לוודא שאף אחת לא משה ממקומה בזמן
שמצמצתי.
בלילה לא יכולתי אפילו לקרוא את הכתובות על קירות העמדה (שבירת שמירה) שגם ככה היו כולן דהויות וברוסית.
צינת הלילה המדברית ירדה על הבונקר והמצב התחל להיות בלתי נסבל.
במיוחד כשהרוחות החלו מכות ללא רחם בעמדה הגבוהה נטולת החלונות.
"יא אלל אלל.." אפצ'י, "אללה יא אכול מניוק.." מלמלתי בעיפות מושך באפי ומדדה לצד השני של העמדה וך מעידה על מכשיר הקשר ששכב לו באפילה.
בועט ומקלל הרמתי אותו חזרה, ומששכו קולות המאבק קולות אחרים נישאו אליי על גבי הרוח.
הזדקפתי בעמדה וכריתי את אוזניי.
לא טעיתי.. היתה זו מקהלת א-א-מן ולאחריה שתיים נוספות.
כחצי שעה אחר כך נשמעו בבירור קולות שירה, והתגרות לאחריה סימפוניה של קולות מאבק, כלים מתנפצים צרחות כאב ושאגות שמחה.
~המסיבה החלה.. ללא ספק..~ הרהרתי בעצב, ~אני מקווה שלפחות שמרו לי סופגניה או משהו..~
"יא אלל אלל אללה יא אכול מניוק!" צעקתי לעבר סימן הציביליזציה שהתגלגל לעברי בפנסים דולקים וברעש מנוע שהחריד את דממת המדבר.
כשדמות פרקה מהסופה מיהרתי לתקן את עצמי..
"הקשב המממם.." הצדעתי.
"לא מצדיעים בשבת.." נאנח דנצינגר, "מה אתה רוצה?"
"יא אלל אלל אללה יא אכול מניוק!" ציינתי.
"כמה זמן אתה כבר פה?" שאל דנצינגר בודק את חום מצחי.
"מאז שהיו פה חמישים ושלוש מכולות הממם." עניתי.
"ומתי זה היה?" הוא חקר.
"אחרי ארוחת צהריים הממם."
"כמעט שבע שעות.." הוא אמר משווה עם שעונו.
"יכול להיות.." אמרתי בהיסוס, "הממם."
"הודענו לך בקשר לפני שלוש שעות שאתה יכול לחדול את השמירה ולחבור לאנדריי בבונקר למטה."
"הקשר מת הממם.." ציינתי.
דנצינגר ניגש לבדוק את העינייןף ותוך פחות משניה כבר נשמעו הרחשי הרדיו המוכרים של ה77.
"תנסה להדליק אותו בפעם הבאה.." אמר, "בכל אופן תחבור לאנדריי האוכל יגיע אלייך בעוד כמה דקות עם האביר...
(לאזרחים שבינינו: אביר - רכב עם תא מטען גדול שנועד במקור להובלת בהמות . ולא, אין שם מזגן רדיו או חלונות.)
"ק..ק .. קוואאעה!" אמר אנדריי מחכך את ידיו ספק בהתלהבות ספק מחמת הקור בשעה שהאורות המרוחקים של האביר התגלגלו לעברינו.
"מה אתה שמח?" גערתי בו, "עברה כבר כמעט שעה מאז ארוחת הערב, ובמקום לקחת אותנו לאכול שם מביאים לנו אותה לפה יש לזה רק משמעות אחת.."
"קוואה?" שאל אנדריי בצרפתית.
"אתם נשארים פה הלילה.." הודיע בחגיגיות הסמל התורן של הבונקר.
"גדול.." אמרתי בנימה של מי שזה עתה הודיעו לו שכרתו לו את הרגל הלא נכונה, "ואיפה האוכל?"
"הוא פה הוא פה!" נשמע גרגור נרגש מתא הנוסעים של האביר.
"הקשב המפקד!" פניתי.
"כן?" אישר המפקד התורן את המשך השיחה.
"מה יש מאחורה חוץ מהאוכל שלנו?" שאלתי.
"הו, אלה כמה חיילים מפלוגה ז' שבאו לתגבר אתכם בשמירה בלילה.." הוא ענה ביובש.
הוא אשר יגורתי.. המג"חניקים של ז'(לאזרחים שבינינו: מג"ח - מרכבת גיבורי חייל, שם שניתן לטנק פטון שעבר הסבה ישראלית ונחשב בשנות החמישים המוקדמות לפסגת הטכנולוגיה.).
בעוד אנו טירוני פלוגה ח' שומרים בעוז על המרכבה סימן 4 המצוחצחת שעומדת לה מבהיקה בשמש המדבר של ביסל"ש קוראת תיגר על מרחבי החול הפתוחים ועל איתני הטבע, עומד מנגד משטח המג"חים של פלוגה ז'ערימה של קופסאות חלודות החורקים עם כל משב רוח קטן, עליו שומר חייל (אך ממרחק רב שמא איזה תותח יחליט לקרוס פתאום ואז יאשימו אותו בכל העיניין).
פלוגה ז' הזאבים אם תתעקשו לקרוא להם בשמם, מורכבים בעיקר מנפלים ומיעוטים חברתיים אנשים שגדלו באזור דימונה או במקומות עם מי באר מזוהמים גדלו והפכו לחיילים בפלוגה ז', ופעם אחת כשהתגנבתי לשירותים שלהם (מאחר ושלנו היו בתפוסה מלאה משום שארוחת הערב כללה גם הפתעת טונה בצ'ילי) נחרדתי לגלות שכל האסלה מלאה בשיער, הזאבים אם כן - זה לא רק שם נראה כי חלקם עדיין לא למדו לשלב בין זנב לאסלה..)
"הנה האוכל שלכם! האוכל שלכם!" גרגר החייל שזינק החוצה מארגז המטען של האביר.
בדיוק תהיתי על הדמיון המופלא של החייל הזה לחשופית כשחיליק (כך נקרא לו) איבד את שיווי משקלו, ונחת אפיים על צלחות הפלסטיק הפושרות שהביא עמו.
"אתה בטוח שלא היו סופגניות?" שאלתי את חיליק קודרנית שעה שפליתי אבנים קטנות מבין השיניים.
"מאה אחוז!" שיקר חיליק מזיל ריר על צווארון חולצתו.
"אתה מתכוון לומר לי שכל מה שהיה לארוחת הערב החגיגית של שבת וחנוכה מסתכם באורז קר וקצת ירקות חסרות צורה מתובלנים בנדיבות בחול ואבנים?" חקרתי.
"היו גם מכות.." הוא השיב בכנות.
ויתרתי.
שנתי נדדה בלילה בחדר השמירה של הבונקר, מאחר ושק השינה שלי נשאר בביסל"ש בחדר כיתת הכוננות. בעוד שם חמים ונוח במגורי הבונקר אין חשמל מים או אור, אבל אוויר יש בשפע בזכות שני החלונות החסרים. וכך הצטפדתי לי על מזרון מעופש, ונקשתי שיניים עד אור הבוקר.
שם אחרי שמירה של שלוש שעות בה ספרתי את מספר הפינות בעמדה והשוותי עם מספר הפינות של מגדל אייפל, זימזמתי שירי לכת, דיקלמתי את כל הדיאלוגים מ'מלך האריות' והכנתי מלכודת בכניסה לעמדה למקרה שלקצין התורן יהיה משהו לומר בנידון. לבסוף הוחלפתי ושמתי פעמיי לפלוגה.
"היי!" אמר לי איתי מקדם את פניי בשמחה.
"אתה בעצמך!" אמרתי נופל עליו בחיבוק, "איך היה אתמול?"
"היה נהדר! סופגניות עד התקרה, מלא מטוגנים אפויים ומתוקים, היו גם שירים והרבצנו מכות לפלחצניקים עד שהם התחננו לרחמים.. חבל שפספסת.." סיכם, משוויץ בחבורה גדולה לאורך פרצופו. "וזה מכסא פלסטיק מעופף." הוא אמר בשמץ גאווה.
"אל תדאג, גם אני עשיתי גוד טיים.." הבטחתי לו.
"באמת?" תמה, "אני בדיוק בדרך לעליית משמר, איפה כדאי לשמור?".
"לך על הבונקר אם אתה יודע מה טוב בשבילך.." עניתי.
"סבבה, חייב לעוף.." הוא אמר ומיהר בריצה לכיוון חדר המשמר.
חודשיים מאוחר יותר:
"זה האחרון.." אמר איתי מגלגל את המטף האדום האחרון בבונקר אל התעלה.
"מושלם!" אמרתי מגחך ברוע.
עברו חודשיים מאז השמירה הבסיסית הראשונה, ואיתי ואני שוב נקלענו אל השמירה - הפעם ביחד.
הבונקר נחת עלינו בהפתעה כשדנצינגר החליט לחלק את השמירות באופן שרירותי לפי סדרת טלוויזיה אהובה, כך שחובבי 'נשואים פלוס' מצאו עצמם בבונקר והשאר - ובכן, שילכו לעזאזל השאר.
השמירות כבר הרבה פחות תמימות משהיו, מילבאוואר ששמר פה שבוע לפנינו נשלח לכלא כשהיפי מסומם החליט שמכולת הפגזים היא הבית שלו ונאבק במשך חצי שעה עם המנעול בעזרת מפתח הרכב שלו, ממש מתחת לאפו של מלבאוואר שנחר במרץ, כשמפקד הבונקר תפס אותו לא עזרו התירוצים.
אבל את איתי ואותי זה לא הרתיע, היינו שם בשליחות.
"הבאת את הגפרורים?" שאלתי.
"ידעתי ששכחתי משהו!" אמר איתי חובט על מצחו.
"אידיוט!, בדיוק כשבאנו לפטור את ביסל"ש מקללת הבונקר אתה דופק את הכל.." גערתי בו. "הפקרנו את שתי העמדות בשביל המבצע הזה, סיכנתי את היציאה שלי בשביל כל דורות הטירונים שאחרינו וכל מה שאתה היית צריך זה להתחיל לעשן ואפילו את זה אתה לא מסוגל לעשות כמו שצריך?"
"אל תדאג, הנה מישהו מסתובב שם ליד המכולת רימונים.." הרגיע אותי. "אוליי יש לו אש?"
"לטובתך אני מקווה שזה היפי.."
בתמונה - בונקר כהלכה.
יומנעים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו