| 4/2006
ספיישל# 3 - הבלתי שביר.
ספיישל מספר 3 - 'הבלתי שביר'.
והפעם: תאונות ואסונות לפי סדר הופעתן.
הקדמה.
עד שהגעתי לצור-יגאל (מקום מגורי הקבוע זה 10 שנים), לא נפצעתי מעולם, למעט שריטות וחבלות כתוצאה ממרדף אחרי חיות קטנות, או נשיכות של חיות גדולות יותר.
מעולם לא הובהלתי לבית חולים, מעולם לא דיממתי יותר ממלא האצבעון של בי מינוס, ועד לא מזמן הייתי תמיד בהכרה מלאה.
אלא שהכל התחיל להשתבש מרגע שהגעתי לישוב.
עברתי ב15 ארצות, יותר מ40 ערים בכל רחבי הגלובוס, ובכולם הצלחתי לשמור על עצמי די יפה, חוץ מפעם ארורה אחת באיטליה שם הגשתי לסוס רעב סרפד חי להשקטת רעבונו - עד היום אני זוכר את הצריבה.
אבל חוץ מפציעה לא רצינית זו מעולם לא נפל עליי מגהץ, לא מצאתי את עצמי קורבן לקן צרעות, ולא נחתו עליי שום כדורי דיסקו ענקיים.
וכעת, מבלי להכביר במילים.
היה זה יום אביב בהיר וחמים מהראשונים שידע הישוב, ציוצי הציפורים נשמעו אך בקושי מבעד לרעשי הטרקטורים ופטישי האוויר שעבדו במרץ על הקמת הישוב.
הבית שלי היה מהראשונים שעמד על תילו, כך זכינו להפסקות חשמל מים ואוויר סדירות, ולקקופניה של פטישי אוויר ומקדחות כל בוקר בשש.
את רוב זמני הפנוי (שהיה בשפע בשלהי גיל 11) העברתי בהשלכת מכסי צבע ישנים ודיסקי השחזה חדים תוך צעקות 'פריזבי' והמלטות אמוק במקרה של פגיעה במכוניות או חלונות.
מתוסכל הסתובבתי בישוב, לא מוצא תעסוקה הולמת עד שטרקטור חולף כמעט ודרס אותי.
"זה שאין כבישים זה לא אומר שאתה לא צריך לדעת לנהוג!" קראתי אחריו משתעל.
התשנקתי והשתעלתי בענן אבק ואגזוז שהשאיר הטרקטור מאחוריו, מבטיח לעצמי שמחר אמלה את מיכל הדלק של הJCB החצוף בסוכר, אם רק אמצא אותו.
אלא שאז נגלה לפניי מראה שמימי שהתיק את נשמתי, וגרם לי לשוב ולהשתנק.
"ואוו!" לחשתי בלי שליטה עת מצאתי עצמי ניצב אל מול ערימת אסלות חרסינה מבהיקות בלובנן, צחורות וטהורות על רקע הענן המתפוגג של חול דק ועשן דיזל.
כשלושה מטרים היה גובהה של הערימה, הילת פורצלין זכה אפפה את האסלות הצחורות ששום ישבן עוד לא ההין לטמא אותן, ומלאכי חרסינה חמושים במברשות ניקוי מארד טהור ריחפו מעל, מגינים על האוצר.
האסלות נגהו בזוהר זך, מזמין. ובליבי כבר גמרתי אומר להציב אסלה שכזו במרכז חדרי.
~ארפד אותה כיאות בכרית או שניים, ולא אמוש ממנה עד אשר אצטרך לנקביי~ הבטחתי לעצמי.
רובן המוחלט של האסלות היו שבורות בחלקים שונים, מאחרות לא נותר כלום זולת אבק פורצלין
נבירה מתמשכת בתחילת הערימה העלתה חרסינה, המשכתי מחפש, ואז ראיתי אותה - בראש הערימה, עומדת כמו שליטה יחידה, מלכה בלתי מעורערת.. האסלה.
טיפסתי מעלה על שברי אסלות, מועד פעם ופעמיים עדיין מסונוור מנוגהה, עת הנחתי עליה יד, פג הקסם.
דם זלג על החרסינה הצחורה, באימה בהיתי באצבעותיי החתוכות המדממות.
הסתכלתי לאחור, שם גיליתי לחרדתי שאני עומד על ערימה של שברי חרסינה משוננים, מחרידים למראה שנדמו כתל עצמות, שובל של דם סימן את מסלול הטיפוס שלי.
הבטתי שוב על האסלה שכה קסמה לי, סדק גדול ומכוער עיטר את כל חלקה הפנימי, והדם הזולג החל מטייל לאורכו.
מיהרתי הביתה מנסה לחפון את אצבעותי החתוכות באצבעות חתוכות אחרות, אחרי ריצה של כמה דקות, ניצבתי אל מול דלת ביתי, הפעמון טרם הותקן ולמרבה האימה התחוור לי שלא אוכל להקיש בדלת.
נגחתי בדלת באמוק, תוך צעקות לאבי מולידי.
"אבאאא!" שאגתי.
'בונק'
"אבאיה!" נאנקתי.
'בונק'
"עבא.." גנחתי.
'בונק'
"עבעעה." מלמלתי חלושות.
"מה?" שאל אבא שהיה באמצע דיון חשוב עם אחד הבועלים שעסקו ביציקת הבטון שבחוץ.
"תראה! דם!" אמרתי מרים אצבע..
"מאיפה?" שאל אבא ממהר לקראתי..
"אסלה.." אמרתי עייף.
"שוב סגרת אותה על עצמך?" גער בי אבא..
הבטתי שוב על החתכים העמוקים על אצבעותיי שואב מהם השראה.
נשמתי עמוקות "אעהה!" סיכמתי.
בהיעדר שירותי רפואה מסודרים בישובינו, או תחבורה זמינה, התנפל אבא על רכב הסיור הראשון שעבר ברחוב.
"תציל את האצבעות שלי.." התחננתי בדמעות.
"אל תדאגו אמר המאבטח " אמר, "אני מכיר מישהו שיוכל לעזור.."
"אתה רופא?" שאל אבא.
"כבר לא, אני עכשיו נגר.." התוודה ד"ר אשכנזי.
"אתה חושב שתוכל לעשות משהו עם הדבר הזה?" שאל אבא שעה שהתיפחתי בצד, מאפר את עצמי ביסודיות בדם קרוש.
"יש לי דבק, אני אראה מא אוכל לעשות..".
לאחר שידי נשטפו בטינר מחטא, הודבקו אצבעותיי חזרה ב"דבק כחול", שהיה הדבר הכי שורף שנגעתי בו מימיי.
"אסור להרטיב במשך ארבעה ימים!" הזהיר הד"ר.
ההדבקה יצאה מוצלחת למדי, וההוכחה הטובה ביותר היא היכולת שלי להקליד עד היום כל כך הרבה שטויות, אם כי בקמיצה הימנית שם החתך היה עמוק במיוחד, עדיין ניתן להבחין בצלקת עמוקה וארוכה שמעבירה בי צמרמורת בכל פעם שאני נזכר בסיפור מאחורייה.
הצתה מאוחרת - פלאג אין נוסף למסמך האנושי המצמרר:
נחזור לימים הנחמדים בהם הישוב עוד היה בטיטולים, וערמות של אסלות שבורות ואצבעות קטועות נערמו אקראית ברחבי הישוב.
הנסיבות חגיגיות מאוד.
חנוכת הבית שלנו - המוני אורחים, קרובי משפחה, שכנים לשעבר, שכנים לעתיד, ועוד כמה אוכלי חינם הגיעו כדי לבזוק מלח על מפתן דלתנו, ולהרים כוסית לאיתנות היסודות ולארנונה נמוכה.
מחוץ למעגל החוגגים, על ראשה של מסלעה בגובה חמישה מטרים עמדו שתי דמויות קטנות והשליכו אבנים אל משטח הבטון שלמטה בחוסר מעש.
"תגיד דודו.." אמרתי פונה לדודו , לרגע לא מודע כי תהיה זו שיחתנו האחרונה.
"מה?" אמר דודו, מתבונן כיצד האבן שזה עתה השליך מתנפצת לה על משטח הבטון.
"מה נראה לך יקרה למי שנופל מהגובה הזה?" שאלתי.
"הוא מת בטוח.." אמר דודו בידוענות.
"זה באמת נראה קצת מסוכן.. אבל למות?" שאלתי, "זה קצת הגזמה.."
"בטח שמתים.." הבטיח דודו "דוד של חבר של אבא שלי נפל פעם בדיוק מכזה מקום, והוא מת עוד לפני שהוא נגע בקרקע מהעוצמה של הרוח"
"יה.." אמרתי.
"והכלב שלו שקפץ אחריו להציל אותו שרד כי הוא נחת עליו, אבל אחרי שהוא ראה שהבעלים שלו מת גם הוא נהרג מצער.." סיפר דודו
"זה ממש לא הוגן!" אמרתי חנוק מדמעות למשמע הטרגדיה.
"ככה זה, גורל.." אמר דודו.
שתיקה קצרה השתררה שעה שבהיתי בשקיעה מהרהר בדוד של חבר של אבא דודו.
"אין צדק בעולם.." אמר דודו, "אני מתאבד.." אמר ועשה עצמו קופץ מטה למשטח.
לרגע נבהלתי, אך משראיתי שדודו נותר על עומדו מיהרתי להבין עיניין:
"חה חה חה.." צחקתי, "דודו אתה משוגע.. הנה גם אני מתאבד" אמרתי, וזינקתי קדימה.
"דודו.." קראה גב' אמא של דודו, "בוא הולכים.."
"אני בא אמא.." אמר דודו מסתובב, מפספס את הנפילה הגבוהה בחיי.
ישנה התחושה הזו שאיש לא המציא לה עדיין שם, שהיא בלבול מהול בפחד עמוק בתוספת ההכרה האיומה שמשהו פה השתבש ממש.
לו הייתי מזנק מספיק רחוק הייתי בוודאי מוצא את מותי כמו דוד של אבא של חבר של דודו או כלבו הנאמן, אך חוסך לעצמי מפגש מאוד לא נעים בהחלט עם מסלעה שלמה, שיחים קוצניים, קרשי פיגומים ממוסמרים ולבסוף הנחיתה הבלתי נמנעת בבטון המרופד באבנים.
חיכיתי שמישהו יבוא לראות, להסתכל, לחפש אותי, להציל אותי.
שכבתי על הבטון, בוהה בשמים הכתומים סגולים.
~מישהו מוכרח להגיע..~ הבטחתי לעצמי. ~לא יכול להיות שהם לא מרגישים בחסרוני~.
אחותי עברה בסמוך רכובה על אופני עזר.
"היי דורון.." היא אמרה.
"אעעח!" אמרתי.
"אין זמן, חייבת לנסוע.." היא אמרה מדוושת במעלה השביל הביתה.
~זה לא יקח עוד הרבה.~ הבטחתי לעצמי.
...
..
.
קולות המולה נשמעו מלמעלה.
~סוף סוף~
"לא להתנפל יש מספיק עוגה לכולם.." הרגיעה אמא.
~כוסעמו!~
היה כבר חושך בחוץ כשסופסוף אזרתי אומץ לקום.
ניערתי את האבק מהבגדים, ופליתי חתיכות בטון עקשניות מהשיער וכך במרפקים משופשפים וידיים חבולות ושרוטות עשיתי את הדרך הארוכה הביתה.
כל האורחים כבר הלכו, אמא פינתה את הכלים , אבא ניקה את הרצפה מהמלח, ואני שמעולם לא נתקלתי בכזה חוסר יחס בחיי הלכתי לישון עייף כואב וממורמר.
זו אוליי המהלומה המנטלית הכי גדולה שפגעה בי, והשפעותיה ניכרות בי עד עצם היום. והלקח: לא להתרחק לרגע ממרכז העינינים - אחרת אתה עוד עלול למות ואף אחד לא ישמע על זה.
פסח רק נגמר, ומוחי היה טרוד רק בשאלה אחת.
מהיכן נשיג קרשים לל"ג בעומר.
התהפכתי על משכבי, כל אותו בוקר, עד שהתנשפות משאית הביאה לי את האאוריקה.
התבוננתי בסקרנות איך עובדים חרוצים בכפפות גינון עבות, פורקים מהמשאית עצים רעננים ובמיומנות נועצים אותם באדמה.
לא דובר בשתילים, כל עציץ היה בעובי של סנדה ובגובה של נער ממוצע, בחישוב מהיר ארבעים כאלה יספיקו לחצי לילה של קומזיץ.
מיהרתי לחייג ליובל ולנעם ולספר להם על התגלית העצומה שלי.
"תגיעו אליי בעוד שעה, תלבשו שחור, ויובל תביא את המסור.." אמרתי טורק את השפורפרת.
נפגשנו לא רחוק מהבית שלי בשעת צהריים טרום קיצית.
"חם לי.." רטן נעם תחת מסיכת הסקי שלו.
"אין ברירה.." הסברתי לו, "ההסוואה חיונית ביותר.."
"אבל שמש בחוץ.." קבל יובל.
"בגלל זה צריך להישאר בחלק המוצל של העץ, חכם שלי." הבהרתי.
"בשביל מה המסור?" שאל יובל.
"אנחנו לא ונדליסטים!" אמרתי, "אומנם הכי פשוט יהיה לשלוף את העץ מהאדמה הטריה ולגרור אותו הביתה.. אבל אנחנו רוצים שיצמח חזרה.."
"ובגלל זה אנחנו רק מנסרים אותו מגובה של 10 ס"מ?" שאל נעם.
"והעץ יהיה מאושר!" הסברתי, "ראיתי את זה באיזה ספר."
"טוב בואו ונתחיל.." הציע נעם שכבר מאס בלהזיע.
יובל החל מנסר את העץ, אבל נרתע מיד.
"הוא מדמם עליי בירוק.." רטן, מנגב את כפפות העור השחורות במכנסיו.
"אידיוט! זה החומר הדליק שבעצים, אתה מוציא את כולו החוצה!" אמרתי לוקח מידיו את המסור.
"נראה אותך חכם גדול.." אמר נעם.
"בסדר!" עניתי מקבל על עצמי את האתגר.
ניסרתי כמו שד, עסיס ירוק השפריץ לכל כיוון אבל אני לא האטתי גם כשחדר לי לעיניים.
בשלב מסויים הייתי כבר אדום לגמריי, החלטתי להוריד את כובע הצמר השחור של השיקגו בולס שלבשתי.
"עוד קצת עוד קצת.." עודד אותי יובל.
ניסרתי עד 80 אחוז מהגזע.
"תישארו בצל העץ.." הטפתי, "אחרת נחשף".
רכנתי שוב כדי לנסר כש'פלאנק' מבשר רעות נשמע.
יובל ונעם גררו אותי הביתה, מניחים אותי בעדינות על המיטה, תוהים על איזה ראש לשים שקית עם קרח.
"חתיכת בליטה, מה?" אמר נעם מנסה לשבור את הקרח.
"עדיין קשה לי להבין למה העץ הגיע לפניי הביתה.." אמרתי, מנסה להחזיר את הבליטה הארגמנית חזרה למצח באמצעות כף קרה.
"המדורה מעל הכל.." ציטט יובל.
שבוע מאוחר יותר כשיובל השתפד על מוט משונן בחורשה, הזכרתי לו את זה, ומיהרתי עם המריצה מלאת העצים הביתה, ורק שעה ארוכה אחר כך נזכרנו להעניק לו עזרה ראשונה.
את העץ המכה סימנו בסרט אדום, וכיבדנו אותו במנת בנזין כפולה בשעת ההדלקה, היה זה ל"ג בעומר מוצלח למדיי.
היתה זו עוד ארוחה משעממת בקומה החמישית ברח' בן גוריון שברעננה.
ישבנו עם דודה מאירה והדוד פנחס עד השעה המאוחרת של ליל שלישי.
אליהו (לא אליהו הזה!) שהוריו נסעו לחו"ל מצא את עצמו איתנו בערב משמים זה.
ישבנו סביב השולחן, נותנים לדיבורי המבוגרים לחלוף מעל לראשנו.
"מתי הולכים?" לחשתי, מושך בשרוולה של אמא.
"עוד חמש דקות חמוד.." ענתה, וחזרה לדבר על האתגרים היומיומיים בחייה של מורה לחינוך גופני.
משהבחין אבא שסבלנותי פוקעת - לא קשה היה לשים לב לכוסות ולצלחות שקיפצו להם על פני השולחן שעה שאני הכתבתי את הקצב בנעליי, הציע:
"למה שלא תחכו לנו למטה כבר" שאל, "אנחנו תכף נרד." הבטיח.
זינקנו ממקומותינו כנחושי נשך, ומיהרנו אל דלת היציאה.
"האחרון שמגיע למטה ישאר למעלה הכי הרבה זמן!" הכרזתי וזינקתי למטה אל חדר המדרגות.
מרוץ קשה ניטש ביני לבין אלי - אך אני סיגלתי לעצמי שיטה, לקפוץ כל חמש מדרגות אחרונות, ובתנופה של הקפיצה להידחף בפרוזדור הקצר ואז שוב זינוק.
השיטה הוכיחה את עצמה כמוצלחת במיוחד, כשהגעתי לקומה הראשונה כבר לא הרגשתי את אליהו נושף בעורפי, כך שבקפיצה האחרונה והמנצחת הסתובבתי לאחור לראות היכן הוא.
משלא נמצא צודדתי את ראשי בחזרה לפנים, רק כדי לגלות שהקבלן בביניין הדירות המסוים הזה החליט להפוך את קומת הקרקע לנמוכה יותר מהשאר, ומכאן הנמכת תיקרה המתבקשת.
התנגשתי במלא העוצמה במדרגה שצמחה מהתקרה, ואז בשאר האנרציה נפלתי מטה נחבט בירידה בחמישה מדרגות אחרות.
פק פק פק פק פק, הנהנתי בקול נקישה מחליא עם כל מדרגה שנפלתי.
"הראש שלי.." אמרתי אוחז בעוצמה ברקותיי, "הוא מתפוצץ.." מלמלתי.
יכולתי לשמוע במעומם את קול פסיעותיו של אליהו עת עשה את דרכו למטה.
את שריקת ההתפעלות שמעתי בבירור.
הסתובבתי לאחור אגב סחרחורת אימתנית, שם בהיתי בגרם מדרגות עקוב מדם.
ובראשו אחותי רחל, מקפצת לה במורד המדרגות, באיזו תחרות אישית עם עצמה.
"הופ הופ הופ.." היא זמררה לעצמה מתחת לשפם. "איייפ!" היא נחרדה שעה שראתה את השלולית המתרחבת.
"כל זה ממני?" אמרתי כלא מאמין, ואז כאילו כדי לאשר את העיניין שלחתי יד אל מאחוריי ראשי, והיא חזרה מצופה ונוטפת דם.
"בחיים שלי לא ראיתי כמות כזו של דם.." הוציא לי אליהו את המילים מהפה.
לא יכולתי לדבר יותר מידי, רק התיישבתי בחוסר אונים על הרצפה, בוהה באחותי הממהרת אל האינטרקום.
-בזזט!-
"מי זה?" שאלה דודה מאירה.
"רחל, אמא שם?" שאלה אחותי.
"היא אומרת שהיא תיכף יורדת, ביי." פטרה דודה מאירה וניתקה.
-בזזזזט!-
"מה יש רחלי?" שאל קולה המתכתי של אמא.
"אמא! אמא!, זה דורון.." היא אמרה נרגשת.
"הוא שוב מציק לך?" שאלה אמא "תגידי לו שיזהר ממני." -ניתוק.
-בזזזזזזזזזזזזזזזזזזזט!- (החלטי במיוחד)
"מה יש מה יש?" שאל אבא חמתו בוערת בו.
"אבא! דורון!" יבבה רחל, "הוא כאן ו-" היא אמרה בוכה.
"הוא הרביץ לך?", "אוי ואבוי לו!" איים הבא, תכף נרד.
איני יודע כמה זמן שכבתי שם מתבוסס בדמי, אבל אחרי פרק זמן שנמשך כנצח ירדו הוריי במעלית וגילו את בנם בכורם המטושטש על הרצפה, חיוור לגמריי.
אליהו לצידי ככלי מלא בושה וכלימה.
שוב מצאתי עצמי אצל דוקטור אשכנזי שהספיק כבר לחזור להיות רופא, ושוב הודבק לי הראש בדבק כחול, רק הפעם נוספה לי לקישוט רשת כדורסל מחמיאה, ותחבושות מכל מין וסוג.
"שבועיים לא להתקלח.." הזהיר הדוקטור.
עד היום ספרים מופתעים כל פעם מחדש לגלות את הצלקות שבאחרוריי ראשי, ובכל פעם שאני מסתפר קצר מידי, אפשר לראות את השבר הגיאולוגי המפריד בין האונות שלי.
הימים הם ימי הצמ"פ העליזים, נבי מוסא, קיצי כתמיד.
יום טפ"ש הוא להמונים.
עשרות 'שיריונרים בתקווה' נוהרים אל משטחי הטנקים להעניק למפלצות הפלדה מאהבתם העזה.
"אני לא יכול יותר! אני רוצה למות!" הודיע דודו שעה שעסק בהנפצה היומית - ניקוי כבלי גרירה עם מברשת ארבע.
מילון מונחים קצר:
מברשת ארבע - מברשת פלדה, בת ארבע שורות, המבטיחה שפשןף נעים וטטנוס לכל נוגע.
כבל גרירה - כבל גרירה - שעה שטנק נגמש או כל דבר כבד ומשוריין מוצא עצמו תקוע בלב איפהשהוא, תמיד ניתן לסמוך על כבל גרירה שיחלץ אותו מדובר בפקעת עבה של חוטי פלדה המתמשכת לאורך של חמישה או שישה מטרים, ושוקלת קרוב ל400 קילו.
"אל שביזות. דודו," עודדתי אותו, "יש שיטה מהנה ובדוקה לניקוי כבלי גרירה."
"איך אתה יכול להיות כל כך שמח אחרי ששוב קיבלת 28 יום ריתוק.."
"אתה רוצה לשמוע איך מנקים כבלי גרירה בכיף או לא?" שאלתי מתעלם מהעקיצה.
"נו טוב.." הסכים דודו.
"קרא לקוסטה שיחזיק אותו מהצד השני.." אמרתי.
"הופ הופ הופ!" קדימה, קפוץ. עודדתי את דודו שיקפוץ מעל הכאבל המסתובב.
"זה נראה מסוכן.." אמר דודו בחשש.
"אבל זה כיף לא נורמאלי סמוך על- איי!" סוף המשפט הסתיים בצווחה חלושה אחרי שאיבדתי את האחיזה בצד שלי של כבל הגרירה, והוא נחת מעדנות על כף רגלי השמאלית.
הצלחתי לגרור את הרגל במשך כל היום, ולהסתיר מהמפקדים את אירוע הבטיחות המופלא.
אבל עוד באותו ערב לפני שעליתי על יצועי, נוכחתי לדעת שהרגל ממאנת לצאת מתוך הנעל.
"היא יותר מידי מנופחת.." ציין סימונובסקי.
"היא גם יותר מידי כואבת.." הסכמתי.
למחרת כבר הייתי בבית חולים ומשם הביתה עם רגל תלויה באוויר, וכך במשך חמישה ימים לא משתי ממיטתי.
"אני אהרוג אותו! אני אהרוג אותו!!" אמר מתי סמ"פ נערץ, שעה שהוא חובט בדש בורד של הסופה.
היינו במרכזו של מחנה הפליטים אל ערוב (שפרוש שמו לדעתי הוא - הערבים המנוולים), שעה שהחלו המהומות.
אבנים ניתכו על הסופה מכל כיוון אפשרי, אבל זה דבר שבשגרה.
בקבוק הצבע שהוטח בשמשה הקדמית מטווח אפס הוא שהבעיר את חמתו של מתי, העובדה שחלק נכבד מהצבע מצא את דרכו לחרך הירי ומשם אל מכנסיו, לא גרם לו שביעות רצון יתרה.
הנחמה היחידה של מתי היתה בכך שהוא זיהה את הפרצוף של המנוול רגע לפני שהשמשה שלו הפכה כחולה, הבנאדם היה כבר פעמיים בידנו אך הכחיש את כל המיוחס לו, הפעם תפסנו אותו בגוף ראשון והמחשבה על הנקמה הממשמשת ובאה מילאה אותו אופטימיות.
אבל כרגע - כאמור, החימה השפוכה משלה בכל.
"הנה הוא! קדימה, צאו ותהרגו אותו". אמר מתי פורק מן הסופה ומסתער קדימה מפרק חבילות של גומי לכל עבר.
יצאנו החוצה ווה ואני, מבולבלים כמעה, אך מיד זיהינו את האיום, בדמות כמה נערים מבוגרים, המידים לעברנו בולדרים נכבדים.
מאחר ומתי כבר התרחק מאיתנו מרחק נכבד, כשהנשק שלי בידיו מצאתי את עצמי עומד משתומם בלב הכפר הרוגש חמוש בנשק של גיל.
"הוא טעון, תירה!" עודד אותי גיל מתוך הקשר שבסופה.
לא ראיתי רומה (מתקן לירי גומי באמצעות כדורי תחמיש) על הנשק, מה שכנראה הצביע על כך שהמטול טעון.
~הממ.. כמה מעניין~ חשבתי בשעה שבולדר גדול פגע בברכי.
"גיל! תגיע מהר.." קראתי לו בקשר עוצר את נשימתי.
יריתי מוכנית לעבר המקום ממנו הגיעה האבן, עת גיל הגיע והסתיר אותי עם הסופה הרשתי לעצמי לקפץ על רגל אחת וליבב מכאב.
(האמת היא שהרשתי לעצמי לעשות את זה הרבה לפני זה, אבל זה נשמע פחות הירואי - מה שבעצם קרה הוא שגיל התפדח לגמריי מלראות אותי רוקד פלמנקו עם עצמי במרכז הכפר, מיהר להסתיר את הבושה עם גלגלי הסופה)
"אני צריך עוד גז! , הרבה גז.." אמרתי לגיל מרקד על רגל אחת.
"קח" אמר גיל שולף גז מהשיפצור החגיגי שסביב רגלו., "אתה מנקה את המטול אחר כך.." בולדר שניתך על גג הסופה החזיר אותנו לקרקע המציאות.
יצאתי אל קדמת הסופה יורה גז ישר קדימה, בעיוורון מוחלט של כאב וצימאון לדם.
מטול הגז חלף סנטימטרים ספורים מאפו של וווה, שהחל דומע בלי שליטה, ומוכנית כיוון את הרובה לכיווני.
המטול המשיך במסלולו הבליסטי לעבר עמוד חשמל פינתי, ופגע בדבר המוזר הזה שנראה כמו סוג של גנרטור רק שהוא נמצא על עמודי חשמל, אתם מכירים את הדבר הזה? נראה ככה ']|||[' אבל עם יותר נפח, טוב עזבו, בכל אופן הדבר התחיל להתפוצץ להעלות עשן ולהעיף גיצים לכל עבר.
"מאגנה!" ילל ווווה, "הכנסת לי גז בעיניים, אני רואה עכשיו הבזקים, מה עשית?" הוא יבב בהאשמה, יורה בעיוורון גומי לעבר אחת הסמטאות.
"חזרה לסופה! חזרה לסופה!" צעק מתי, מגיח בריצה מסימטה צדדית כשאבן בגודל של בית מתגלגלת אחריו.
"מקומו של החפץ במוזיאון ממזרים!" הוא צעק לכיוון הכללי של הכפר שעה שנכנס לסופה, "אל תרחם על הגז!"
בום! נשמעה יריה של גז שהדהדה בסמטאות, ומצאה את דרכה לכניסה של בית.
"דיברתי אל גיל מאגנה!" הבהיר מתי שנבהל קצת מירי הגז הלא מבוקר שלי.
"אה.." אמר גיל, והחל נוסע במהירות לעבר היציאה ממחנה הפליטים משתדל לדרוס כמה שיותר עוברי אורח בדרך.
ישבנו כל אותו אחר צהריים, מקללים את אל ערוב ורוחצים את הסופה בבנזין, מנסים להיפטר מצבע השמן שדבק בכל.
"מצטער מאגנה, הוא ליכלך גם את הנשק שלך.." אמר מתי מושיט לי את הרובה שנח על מכנסיו שעה שהצבע הכחול פרץ מתוך חרך הירי. ואז כמו נזכר במשהו.
"הוא מת! הוא בר מינן!" הוא אמר סוחט ספוג בנזין על השמשה הקדמית, "מחר אני אשים עליו את הידיים, והוא ישכח איך קוראים לו.."
התבוננתי מטה אל הרובה כחול המכלול שלי, וחשבתי על הניקוי שעוד מצפה לי.
"אני אקח אותו אשים אותו מתחת לגלגלים של הסופה וניסע עליו הלוך וחזור.."
אחרכך הזמין מתי את כולנו לפלאפל, והרוחות נרגעו במקצת.
"מזמן לא אכלתי פלאפל בטעם בנזין!" אמרתי לוווווה.
"אני אטגן אותו בשמן עמוק!, אין לכם מושג כמה הוא עצבן אותי.." אמר מתי.
באותו ערב, עת רכנתי מעל המחשב, משחק במשחק החינוכי לכל המשפחה פוסטל2 עם פאץ' הציצי המיוחד, הופיע מתי קורן מאושר.
"מי בא איתי הערב למעצר?" הוא הסכתכל אנה ואנה.
"גיל?" שאל.
"לא!" ענה גיל, "אני עושה רק נהיגות.
"וווווווה?" שאל מתי.
"שלילי" ענה וווווווווה."
"סימונובסקי?" בירר מתי. "בעצם לא.." ענה לעצמו.
"מאגנה!" הוא אמר בחיוך מעסה את כתפיי כמוצא שלל רב.
"אל תיגע בי!" אמרתי מצמיד חתול נוסף אל קידמת הרובה שלי.
"אתה הקשר האמיץ שלי, מי זולתך מתאים יותר למעצר הלילה הזה.."
"לא יודע, אני משחק עכשיו.." אמרתי מפצפץ את ראשה של שוטרת חשופת חזה שהעיזה לשלוף עליי אלה.
"עוד חצי שעה יש נוהל קרב ותרגולות, תגיע.." אמר לי מתי שעה שהשתנתי על גופה חרוכה של אזרח שעמד בדרכו של הנפלאם שלי.
מצאנו את עצמנו באישון לילה במחנה הפליטים המוכר והשנוא כל כך, מתקדמים בלאט, שלושה חוליות.
כושיקקה העבד וצוותו, יאיר הצעיר על צוותו המצ'וקמק, מתי ואני בתור הדוגמא האישית,
פסענו בלאט, מתכופפים מתחת לחלונות דלוקים, עוקפים סמטאות מוארות, מזדחלים בעשביה, מדי פעם הייתי צריך להסתובב ולהנמיך ליאיר את הקשר שכמעט והעיר את השכונה כולה.
המשכנו מתבוננים בתצלום האוויר שעמד לרשותנו.
"זה כאן.." לחש כושיקקה.
"אוליי תלמד לקרוא תצלום!" גער בו מתי, זה המקום - הוא הצביע על הבית.
"לעזאזל!" סיננתי, "הוא ידע שאנחנו נגיע.."
"על מה אתה מדבר.." שאל יאיר.
"לא משנה.." אמרתי לא היה טעם להסביר לו,
הוא ידע שאנחנו נבוא,
אחרת איך עוד אפשר להסביר את העובדה שהבית היה ממוקם על גבעת בטון ענקית ומוקף בשערי פלדה בגובה של 2 מטר לפחות, הוא ללא ספק ידע שאנחנו באים, הוא היה מוכן.
סובבנו את הבית והגענו למסקנה הבלתי נמנעת שיש לפתוח את השער מבפנים.
לא היה זמן למתנדבים, וחוץ מזה, 'פוסטל 2 סופשבוע אפוקליפטי' המתין לי בפלוגה, ורציתי יותר מכל שהמעצר יגמר ושם בפלוגה בחדר החשוך האקשן האמיתי יתחיל.
טיפסתי מעלה על אחד השערים, מודע לסיכון שבהיפרדות משאר הכוח במיוחד בתוך חצר סגורה של מתאבד פוטנציאלי.
זינקתי מטה, שוכח לגמריי את 11 הקילוגרם העודפים שעליי - הקשר , המגבר שמונת המחסניות, הקסדה, השכפץ הקרמי, הרומה, הגומי מחסניות התחמיש, והבמבה שווווווווווה הצליח איכשהו לדחוס פנימה.
נחתתי עם על כובד משקלי על צד הרגל, שם מדרגת בטון חדה קיבלה את פניי.
"לעזאזל!" התנשפתי.
"קמתי לעמוד על רגליי, אלא שאז נחרדתי לגלות שצמחה לי ברך שלישית מתת לברך ימין - יתרה מזאת, הדבר היחידי שמחזיק את הרגל שלי מחוברת היא גומיית המכנסיים כך התחוור לי.
כתם אדום החל מתפשט במעלה מכנסיי.
"מתי?" אמרתי בשקט מנומס, "נדמה לי ששברתי את הרגל..." ציינתי בזהירות.
-אין תגובה.-
"מתי?" שניתי.
"שתוק מאגנה זה לא מצחיק.." נורתה התשובה.
"מתי! אמרתי משנה טון, הפאקינג רגל המזוינת שלי פה כמעט כרותה לגמריי!"
"דמות טיפסה מעל השער וצנחה לצידי.
לא זיהיתי אותו, כל תשומת ליבי היתה נתונה לרגלי המתנודנדת ברוח.
"מתי!" נשמע קולו ההיסטרי של ולאדים (מפקד צעיר נוסף שלא היה שווה איזכור קודם), "מאגנה פה שבר את הרגל.."
"אל תאמין לו!" אמרתי נאנק..
בתוך דקה הסמטאה היתה מלאה אורות, צעקות פקודות והתרגשות.
מתי ולאדים ועוד אדם שלא הספקתי לקלוט מבעד לענני הכאב, סחבו אותי סחיבת פצוע לעבר האבירבולנס שהופיע מאי שם.
נסחבתי שלושים מטר, כשרגלי התלושה למחצה מתדלדלת בועטת בי בירך באופן חסר שליטה.
שם הפשיטו אותי מכל מטלטלי, למן הקרמי ועד הנשק, נותרתי בקסדה בלבד לרחמיהם של התאג"ד.
לפני שדלת האביר נסגרה בחבטה, עוד הספקתי לשמוע את מתי צועק על כושיקקה העבד וצוותו - "מה אתם עומדים ככה בפה פעור, כולה רגל! יש לנו עוד מוחמד לעצור היום.."
(מוחמד מן הסתם כבר עמד בפיג'מה בחצר, תוהה על מה כל המהומה, והאם כדאי לו להתלבש באופן חגיגי יותר.)
הדלת נפתחה שוב, "אתה תותח מאגנה.." ציין מתי, "תחזיק מעמד.."
הנסיעה באותו אבירבולנס זכתה ללא ספק בגביע מאגנה לנסיעה הגרועה מימיי.
הרכב הישן דומם שלוש פעמים בדרך, קפץ עם כל מהמורה או אבן על הכביש, התאורה בפנים לא פעלה כך שהחובש נאלץ לבצע עירוי לילה על עיוור, ואז חרף מחאותיי, דחפו לי את כל הקצאת המורפיום הגדודית הישר לתוך מה שהם קיוו שהיה הוריד שלי..
"אתם חבורה של צ'יקמוקים חסרי תקנה!" אמרתי מקלל אותם כל הדרך. "הייתי בועט בכל אחד ואחד מכם עכשיו אלמלא הרגל שלי היתה עומדת להיתלש." איימתי בעוד האלונקה הולכת ומתמלאת בדם סמיך.
כשסופסוף העבירו אותי לטיפול הנמרץ הצבאי - אמבולנס לכל דבר המאוייש ע"י פאראמדיקים, הרגשתי כבר בטוח יותר, במיוחד כשהורידו לי את הקסדה המיותרת.
"ראיתם פעם מולטי טראומה חמורה שכזו?" חקרתי את הפראמדיקים.
הם חייכו אליי בסלחנות..
"היינו בעשרות פיגועים.." הוא סיפר.
"הו.." אמרתי "אבל שלי בטוח יותר גרוע."
-שתיקה-
"בחייאת.." אמרתי לפראמדיק יפה העיניים שייצב את רגלי, ובדאגה אין קץ הזליף לי עוד ועוד מורפיום לתוך העירוי.
"מה יש?" שאל?, "צריך משהו?"
"גע לי בפטמה.." התחננתי.
"מה!?" נרעש הפראמדיק.
"רק קצת.." התחננתי.
"לא!" הוא אמרת בהחלטיות.
"רק קצת.." ביקשתי, "אתה עם כפפה מה אכפת לך?"
-שתיקה-
"מאיפה אתה?" המשכתי מקשה.
"עזוב אותי.." התחנן הפראמדיק נקרע בין הדחף להעניק טיפול לפצוע, לדחף לברוח מהאמבולנס.
"איפה הוא גר?" שאלתי את הפראמדיק השני.
"הוא מירושליים.." נידב הפראמדיק השני.
"מירושליים הא?, גם אני!" שיקרתי, "מאיפה אתה?"
"פסגת זאב, ואתה?"
"הא!, אני יודע איפה אתה גר, אחרי שאני אחלים אני אבוא אלייך הביתה גל יום עם פרחים ואנשק אותך ואלך אחרייך לעבודה ולצבא עד היום בו תמות.." הבטחתי.
"אני צריך כמה פרטים שלך.." אמר הפראמדיק השני, "יש אילו תרופות שאתה רגיש אליהם חשוב פשוט לדעת.."
"הו, כן, כמובן.." אמרתי.
"מונוסודיום גלאטומט.." הכתבתי.
"כן.." אמר הפראמדיק רושם בתיק הרפואי.
"h2so4" אמרתי. (חומצה גופרתנית, לכל אלה שלא סיימו תואר בכימיה).
"ומורפיום.." אמרתי.
"מה?!" נרעש הפראמדיק.
"טוב, אז לא מורפיום.." הרגעתי אותו.
"מזל , כי גם ככה יש לך יותר מורפיום מדם בעורקים."
"רק קחו אותו מכאן!" אמר הפראמדיק שעה שבעטו את האלונקה המתגלגלת לעבר חדר הטראומה.
"מה המקרה?" שאל הרופא התורן מחליק כפפות על ידיו.
"מקרה קלאסי של מורפיום מדבר.."
"פעילות מבצעית שאני שנבצר ממני מלהרחיב אודותיה.." אמרתי, "אני אספר לך הכל, עזוב אותו."
עת נכנסתי לחדר טראומה, אחזה בי טראומה קלה.
"איפה היא? איפה היא?" שאלתי את הרופאה שעמדה מעליי עם המלאק (מספריים חזקות של רופאים.)
"איפה מה?" היא שאלה, מציצה בחשדנות מעבר לכתפה.
"המכונה שעושה 'פינג'!" שאלתי.
"המה?"
"פינג!"
רופא אחר שכנראה ראה מונטי פייתון הרגיע אותי ואמר שמשתמשים בה רק בחדרי לידה.
"טוב, את יכולה להמשיך.." אמרתי לד"ר מלאק.
לאחר שגזרו מעליי את כל מחלפותיי, כולל הנעליים הקלות אשר על השגתן עמלתי במשך חודשים ארוכים, העבירו אותי סדרת צילומים וכן אולטראסאונד על הבטן.
"זה בן או בת?" שאלתי מודאג.
"יש לך פיפי?" שאלה האחות.
"יש לו פיפי.." אמרה האולטראסאונדית.
"היי! זו חתיכת חדירה לפרטיות! , אני אתבע!".
"טוב, אל תתעצבן.."
"עכשיו תביאו לי בקבוק לשתן בבקשה."
כך המשכתי והתלוצצתי שעה ארוכה עם רופאי עד אשר נמאס להם והם החליטו להרדים אותי.
כשהתעוררתי החתימו אותי על כל מיני טפסי ניתוח ויאללה.
רגע לפני הניתוח נזכרתי במשהו חשוב - אפשר טלפון בבקשה? שאלתי את הרופאה הראשון שנקרה לדרכי.
הלו אמא?, מה שלומך?, מוכנים לשבת כולכם, נפלא נפלא, מה שלום אהוד?, סבבה! אני לא יכול לדבר עכשיו, אני בדיוק נכנס לניתוח עכשיו, נדבר כבר מחר? סבבה.
"קח אותה!" אמרתי לרופא, "אני לא יכול לשמוע את הקול שלה יותר.." אמרתי בסלידה.
הרופאים הצליחו לחבר לי את הרגל עם לא מעט מאמץ והרבה ברזלים ברגים מסמרים ושאר חתיכות 'עשה זאת בעצמך'.
עכשיו השבר הפתוח שלי בתיביה לא נראה שונה בהרבה משום שבר רגיל, מגובס כיאות , ומלבד חור קטן בברך (דרכו השחילו את צינורות המתכת או מה שזה לא יהיה) וכף רגל סמוקה במיוחד אני נראה כמו שבור רגל פשוט לכל דבר.
ואשר לערבי שגורלו נגזר (לא החמאסניק מהמעצר, אלא זה שהשפריץ צבע על הסופה).
"אתה שומע מאגנה?" סיפר לי גיל מבעד לסלולרי שהוצמד למיטת חוליי.
"היינו בתגב"ץ כשפתאום ראינו אותו - זרקנו אותו לתוך הסופה, אזקנו אותו וקשרנו לו את העיניים, ובמשך חצי שעה רק כיפכפנו אותו."
"נו ו-?"
"ואז הלכנו להסגיר אותו לתחנת המשטרה, אבל בדרך מתי אמר לי לקחת שמאלה לחורשה, שם ווווווווווה תפס אותו מאחור כשמתי הפליא בו את מכותיו עד שהוא כבר התחיל לדמם מהיד.
"נו ו-?"
"ואז בתחנת משטרה לא היה מקום, אז השוטר אמר לו 'תחתום פה', והוא לא רצה, ואז השוטר אמר 'מה לא רוצה' והביא לו כזאת לאטמה.
"נו ו-?"
ואז נסענו איתו חזרה לאל ערוב, כשכל הדרך הוא אוכל כיפכופים ממתי ומוווווווווווווווה, חיכינו לשעה עמוסה בכפר, ואז הורדנו אותו לכפר, ולחצנו לו ידיים, ואמרנו לו תודה רבה על שיתוף הפעולה, ושיחררנו אותו לכפר.
"נו ו-?"
"אתה מקשיב לי בכלל?"
"מצטער אני בדיוק כותב פוסט.., כבר שכחתי איך עושים את זה.."
"הומו אחד.." ניתוק.
בתמונה, הומו אחד. יומנעים
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו