| 5/2006
ג'וני תהיה טוב.
פוסט זה מוקדש לג'וני הרוטווילר האדיב, שהחזיר לי את חדוות הכתיבה.
תודה ג'וני.
הרשו לי להחזיר אתכם אחורה, היום הוא יום המעצר המקולל, מתי הסמ"פ התפרץ לחדר המפלג החמים ושולף אותי משם כדי להתבונן בהכנות לקראת המעצר (קרי: נוהל קרב).
"היי מאגנה!" שמח בצלאל שעה שעשיתי את דרכי לעבר נוהל הקרב של המחלקות (את המילה האחרונה נא לקרוא בזלזול).
"שלום.." אמרתי חורק שיניים.
"מה אתה עושה כאן?" הוא שאל.
"משום מה מתי החליט שאני צריך להיות כאן אתכם לפני המעצר הערב.." אמרתי. "אז בכלליות אני אסתכל עליכם בשעה שאתם תאכלו חרא.."
"שקט שם.." הורה כושיקקה העבד (מפקד המחלקה הספיציפית).
"למה מי אתה קצין רשע?" דרשתי לדעת.
"שלום מאגנה.." אמר כושיקקה, "תודה שהצטרפת אלינו."
"חן חן גם לך.."פטרתי אותו.
"אז מה אתה מספר בצל?" שאלתי עומד לצד בצלאל שעה שהוא ושאר מחלקתו שמו עצמם כמשתופפים מאחוריי מחסה שעה שהעמידו פנים שמגורי הנהגים הם בית המבוקש.
"החתולה שלי נמלטה.." סיפר בצלאל, מציץ בטריג'יקון שלו. (כוונת טלסקופית, המת').
"אני מצטער לשמוע.." אמרתי, " מה הפחיד אותה כל כך?"
"אוף, לא נמלטה.." אמר בצל עוצם עיניים מנסה לדלות מהלקסיקון העברי אמריקאי שלו את המילה הדרושה.
"אתה מסתכל על הפינה הזו.." הסביר כושיקקה לבצלאל, ועבר לחייל הבא.
"הפליצה?" ניסיתי לעזור.
"יכול להיות.." הסכים בצלאל, "החתולה שלי הפליצה.." שנה.
"אז מה אתה רוצה ממני?" שאלתי.
"Rוצה חתול קטן?" שאל בצלאל.
"אה?" שאלתי.
"סדר תנועה סדר תנועה.." הכריז כושיקקה וכולם התחילו ממהרים להסתדר בטורים הנדסיים.
חוץ ממתי ואני שעמדנו בצד מחייכים לנוכח הישבן המקפץ של מפקד כוח הסגירה יאיר.
"היא הפליצה.." סיפרתי למתי.
"מאוד מעניין.." הסכים מתי.
"נדיR לRאות אותך מחוץ לחדר מפל"ג.." אמר בצלאל שעה שהתיישבתי לידו בספארי בדרך למעצר.
"אני משחק בפוסטל שתיים.." הסברתי, "אין זמן למשחקים בקקי.."
"ופיפי?" חקר בצל.
"תמיד יש זמן לפיפי.." אמרתי.
אני מעריך מאוד את בצלאל, הוא אחד מהצעירים החביבים עליי, יהודי אמריקאי שכפר בעיקר - ומוכן תמיד (למרות גילו המופלג יחסית) להקשיב לכל שטות שיש לי לומר.
"Rוצה חתול?" שלף לפתע בצלאל.
"אבל הם מפליצים כל הזמן.." התגוננתי.
"אז תיקח בן.." יעץ בצלאל.
"אני אחשוב על זה.." אמרתי.
"אתה מוכRח לעזור לנו, אנחנו טסים לאמRיקה וצRיכים להיתפטR מכל החתולים שלנו.."
"מכיר את השיטה עם השק והנהר?" שאלתי.
"מה זה נהR?" שאל.
"אני בכלל טיפוס של כלבים.." אמרתי.
"ואני טיפוס של בנות.." הקשה בצלאל. "מה הנקודה שלך?"
"הנקודה היא שאין מי שיטפל בו, אני בצבא וכולם אצלנו בבית אוכלים חתולים.."
"או נו טוב.. אז נצטרך למכוR אותם לשוואRמה או משהו.." השלים בצלאל עם המציאות.
"אחח!" גנחתי מכאבים שעה שנזרקתי לאלונקה שבפתח האבירבולנס.
"שמישהו ירים את הרגל שלו.." נשמעה הקריאה אי שם מאחורה.
"אל תגיד לי שהיא נפלה בדרך.." התאוננתי באוזני גב החובש הבאיי לא מעז להסתכל אל מתחת לברכי הימנית.
"פססט?" נשמעה הלחישה.
"אהה! הקולות הקולות!" אמרתי שעה שגב החדיר לי את עירוי המורפיום.
"מאגנה.." נשמע קולו של בצלאל.
"מה יש בצל?" שאלתי, כשהעמיסו אותי לתוך האבירבולנס שהחל מתניע.
"Rוצה חתול?" בירר.
"דבר איתי אח"כ.."
שלושה שבועות אח"כ.
אחרי אימייל מחמם מאמא של בצלאל אליו צורפו תמונות של היצורים הפרוותיים החלטתי באומץ לבחור באחד שלא מפליץ, ולאמץ אותו.
המסירה של חתול מכוכב יעקוב ועד כוכב יאיר היא לא עיניין של מה בכך, במיוחד כשמפרידים בינינו יותר ממאה ק"מ.
ישבתי לי על כסא הגלגלים ודיברתי בנחת עם בצלאל על העסקה למחרת בבוקר.
"כן כן, אני מגיע מחר לטיפול בירושליים, מחר בעשר בבוקר, נפלא, כן יש לי כלוב, אני אקח אותו ממך, בבית חולים כן, כן, נדבר כבר שם.."
..... ... .. .....
"מה!? , במה אמרת שאתה מביא אותו לשם?"
.
"אלוהים ישמור.."
למחרת היה יום חם בצורה בלתי רגילה, והתור לפיזוטרפ נראה ארוך מתמיד.
בצלאל מצא עצמו מחכה זמן רב מהמשוער בהליכה עצבנית אנה ואנה מול שערי בית החולים, עם תיק מילל ומאבטחים עצבניים שלא מאפשרים להכניס חיות לבית החולים.
לא רציתי לחשוב מה יקרה כשהוא יתעייף ויחליט להישען על איזה עמוד מזדמן.
לבסוף אחרי חמישה צילצולי זירוז בפלאפון, שישה צילומי רנטגן גיבוס, וחוות דעת מקצועית, פגשנו בהם סופסוף מבולבלים ומותשים אחרי ארבע שעות של שמש יוקדת במצב התיבשות מתקדם.
העברתי את תוכן התיק המילל לקופסא המיוחדת לנשיאת נמרים שהכנתי מראש, ומשם לבגאז' של האוטו מבלי לתת בחתול מבט אחד נוסף.
"תהיה לו טRאומה קטנה לכל החיים מנסיעות ומאנשים.." אמר בצלאל, "אבל הוא יחיה.." הוא הבטיח בעידוד.
לחצתי בחום את ידו השרוטה עמוקות של בצלאל, והוא מצידו שיבח אותי על הטעם הטוב שלי בחתולים, ושהיה נחמד להכיר אותי.
החתול התאקלם יפה בבית, הוא בן משפחה לכל דבר - גם הוא שונא את אחותי ולא מפנה אחריו את הצלחת, אמא מתמוגגת אבא מקלס, ואחותי לא מבינה רמזים.
אבל לא על החתול באתי לדבר, זה הפוסט של ג'וני.
אז ככה:
היום בבוקר שעה שהלכתי לדרוש בשלום כסא הגלגלים שלי (אשר נמצא בחניה מתחת לברזנט ירוק לצד האופניים והקורקינטים.), ולחזק את ברגיו ואמיו ולשמן את צירו לקראת ההופעה המתרגשת ובאה של קריאטור נתקלתי בג'וני.
"שלום ג'וני!" ברכתי אותו בלבביות.
ג'וני נותר דרוך, אוזניו זקורות, וכולו עוצמה שקטה.
הסרתי את הלוט מעל הכסא, כשלפתע הבחנתי בענן קטן שחור חומק אל מתחת לגלגלי הכסא.
~מה זה שם?~ חשבתי בפליאה רוכן מטה ממרומי הקביים שלי ומסתכן בנפילה איומה.
"הו שלום לך.. חתול שחור קטן וחמוד.." אמרתי לגור החתולים האפל והמיוסר שמתחת לגלגלי הכסא.
"אקץ'!" הודיע החתול, פוער פה חושף לשון ורודה וקטנה ומערכת שיניים צחורה בוסרת למחצה.
"איזה חמוד!" אמרתי מתפעם, מקווה שהחתול שלי לא בסביבה.
"אני צריך להזיז את הכסא, אם תסלח לי.." אמרתי מגלגל את הכסא אחורה.
"מיו!" אמר החתול המופתע שמצא עצמו לפתע מתחת לכיפת השמיים.
הוא רץ הישר לתוך המראה הישנה שנשענה על הקיר, בפעם השלישית שנגח בבבואתו עשה את טעות חייו ועשה אחורה פנה לעבר החצר של ג'וני.
סיפור יפה סיפרה לי תמר, אוגרתי היקרה.
על ירדן, כלבתה למחצה הזאבית למחצה. השרה לירח שירים נוגים ועצובים ,שהשתחררה מרצועתה ורצה לאחד השיחים וחזרה כשבפיה גור חתולים בן יומו, שאך בקושי למד ללכת, והניחה אותו בעדינות למרגלותיה של תמר ללא פגע.
תמר שהיתה נבוכה מעט מהמנחה הבלתי רגילה, הרימה בעדינות את החתלתול הזעיר , ומסרה אותו לשווארמה הקרובה.
ובכן, ג'וני הוא לא ירדן.
ג'וני הוא כלב נחמד מאוד, אני מאוד אוהב אותו, לטייל עם גוש השרירים החייכני הזה ברחוב תמיד ממלא אותי באושר, או לראות את גדם הזנב שלו רוטט במהירות שעה שמעניקים לו לטיפות על ראשו הגדול.
כל זה טוב ויפה, אבל ככל שהדבר נוגע בחתולים..
ובכן, ג'וני הכחיד כבר יותר משלושת רבעי מאוכלוסיית רחוב האילנות, והשמועות מדברות על התפשטות גם על רחוב ארבל, ורחוב השקד.
ואם רק בגורי חתולים מדובר - דיינו , אלא שגם לא מעט חתולי קרבות משופשפים ומנוסים שההבדל היחידי בינם לבין נמרים הוא שהחברבורת שלהם עשויות מצלקות מצאו את דרכם אל מלתעותיו של ג'וני.
ואם רק חתולים דיינו, אלא שגם משפחה של קיפודים, סנאי מעופף, תוכי, ואופק מספרת שאפילו צב היו הופיע בתפריט הנשנושים הלילי שלו.
כך שג'וני הוא אומנם רוצח נתעב חסר מצפון או מעצורים, אבל הוא עדיין הכלב הקרוב ביותר לליבי.
ג'וני זינק.
בנות רגישות, נשים בהריון, אנשים שאוהבים חתולים, וילדים מתחת לגיל שמונה נא לעבור לבלוג של ציפי..
האידיוט הקטן ברח לפינה, הזמן קפא מלכת.
"ג'וני! לא!" צעקתי שעה שג'וני רכן אל הפינה.
"אקחחחחץ'!" שמעתי את החתול נושף באיום. אבל ידעתי שנשיפה זו רחוקה מלהציל אותו.
המלתעות נסגרו על הראש של המסכן.
אני תוהה לכמה מכם, קוראי הנאמנים יצא לראות אנימל פלנט לאחרונה, צ'יטה הרודפת אחרי אנטילופה, או להקת אריות סועדת מעל טרפה.
ובכן, להם יש עדנה ואצילות מסוימת.. תכונה שאצל כלבים אין לצערי.
ג'וני טלטל את ראשו אנה ואנה כשהחתול סגור בין מלתעותיו, משליך אותו מצד אחד של החצר לצד השני, מכשכש בזנבו בשמחה בכל פעם שהחתול משמיע רטינה או חרחור גסיסה.
הפעם האחרונה שראיתי עוד ניצוץ חיים בעיניו של הגור השחור הפרוותי לא תישכח ממני עוד הרבה זמן.
שעון היה על צידו, כל גופו מרוסק, ראשו מופנה כלפי מעלה פוגש בחוטמו הענקי של ג'וני, שכמעט היה בגודל של כל ראשו.
באומץ לב בו ניחנים רק הנואשים מכל, נשף החתול על ג'וני נשיפת איום אחרונה והרים כלפיו כף מעוטרת טפרים קטנים ונועזים.
ג'וני נורא התרשם מהמחווה והחל נושך ומכרסם את החבוב במשנה מרץ, כשאחוריו הבהירים של ג'וני מסתירים לי למזלי את הזוועה המיותרת.
נרעש ונסער מהמחזה שראיתי ומאוזלת היד הנוראית שהפגנתי דידיתי על קביים במהירות לבית משפחת אבא ואמא של ג'וני.
-דפיק דפוק-
"מי שם?" שאלה אופק בת התשע.
"דורון."
"מי שם?"
"דורון!"
"מי שם?" שאלה אופק
"דורון! דורון!" עניתי בחוסר סבלנות.
"מי?" שאלה טופפת קדימה.
"ג'וני.." אמרתי מרים ידים.
כשהפנתי את הקביים בדרך חזרה הביתה, נפתחה הדלת.
"שלום דורון!" קראה אופק. "מה יש?"
"ג'וני אכל חתול.." אמרתי ביובש.
"איכס איכס איכס איכס.." אמרה אופק, "לא שוב.. דיי! " ומיהרה להתקשר לאמא.
"הוא היה חמוד?" שאלה אופק ממאנת להסתכל בחצרו של ג'וני.
"מאוד מאוד.." עניתי, מוודא שוב שהחתול שלי לא נמצא בטווח שמיעה.
אחרי שסיפרתי לאופק קצת על גבורתו של מיציהו, היא מיהרה חזרה הביתה לבכות על מר גורלו.
טעיתי, ג'וני לא שונה בהרבה מירדן..
כשנפנתי לצאת, התקדם ג'וני לעברי עם הפגר המדמם בפיו, מניח אותו בעדינות למרגלותיי..
לרגע לא פיקפקתי - גם הוא נשמה טובה בדרכו המיוחדת והעדינה. מחר קרוב לוודאי יעבור ג'וני שוב את מסכת החיסונים המקובלת שלאחר טריפת חתול רחוב, יש כלבים שלעולם לא ילמדו, ויש כאלה שרק ישפרו את הטכניקה שלהם עם כל מפגש.
אבל עוד לא קם הכלב שכתב על זה בבלוג שלו.
ובהתחשב בנסיבות, יומנעים.
בתמונה, בטח לא ג'וני..
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו