| 6/2006
עד מאתי(ים חמישים)?
פרה פוסט:
נחשו מה נורא הטריד אותי בגזיר העיתון הזה מתוך מעריב לנוער:
![]() התשובה במהופך בסוף הפוסט.
כעת הצטופפו נא ילדים ושמעו סיפור גבורה:
היה זה עוד ליל קיץ לח ב-250, המוצב חסר השם, שהכינוי היחידי שאפשר להדביק לו הוא ג'נין צפון.
עמדתי בש.ג, מזיע תחת השכפ"ץ הקל מקרב את הגלילון הטעון לבשרי החשוף שואב טיפת נחמה מהפלדה הקרה.
נאנחתי חרש, עת הבטתי סביב מנסה לשחזר את שרשרת האירועים הטראגיים שהובילו אותי למקום שכוח האל הזה.
אחורה פנה!
מותשים וחוששים הצטופפו פלוגה ב' באוטובוס שהתגלגל בעצלתיים לעבר ג'אלמה.
אחרי לילה לבן של גרירות, הרמות, גניחות, אנקות, הפסקת שתיה, עוד קצת הרמות, ושוב גניחות, יאוש מולחט, צעקות מאלצפן (המ"פ דאז), ושוב גרירות והרמות, עלה בידנו להעלות פלוגה שלימה על משאית, והמחשבה על פריקתה בעוד כמה שעות לא תרמה למורל הכללי.
"אנו נוסעים בדרך הופה היי הופה היי, אנו נוסעים בדרך הופה היי!" זימררנו שאול ואני, שהיאוש היה כבר מאיתנו והלאה.
ביומי הראשון בפלוגה נתפסתי (בנסיבות מצערות) מנמנם בעמדה, כשניעור רציני החריד את מנוחתי הופתעתי לגלות שלמחליף שלי יש שלוש ארונות קצונה על כל כתף.
כדי להעלות את קרני בפלוגה, העמיד אותי אלצפן מול כל הפלוגה כאילו במשפט שדה, והכריז שהכסא יוצא מהעמדה לאלתר.
"מה?" התקוממה הפלוגה, "לא פייר!" נשמעו הקריאות.
"תלמדו לא להיתפס." סיכם אלצפן, ופרש למכולה
והפלוגה אהבה אותי.
עוד באותו הערב מצאתי את עצמי בנעליים מבריקות חבוש כומתה מחוץ למשרד המ"פ לצידו של שאול.
היה זה יומי הראשון בפלוגה, וטרם הייטבתי להכיר את הנפשות הפועלות בקרב הקרנפים.
"על מה אתה כאן?" שאלתי בנימוס.
"ינוביץ' האידיוט הזה.." התיז שאול.
באחד מסינג'ורי הפלוגה בבונקר, הגיע לנחיריו של הסמח (מפקד ותיק - היום תרמילאי עם תיק) ינוביץ' ריח של אבק שריפה בוער.
בבונקר מלא פגזים, רימונים, ועיתונים שהשומר בעמדה הסליק במיומנות מתחת לאדמה, אש בוערת היא סכנה של ממש.
"אוקיי? מי החכמולוג?" שאל ינוביץ' מצטודד ב180 מעלות.
שאול חסר המזל לא הצליח להישאר בארשת פנים חתומה בשעה שהמכנס השמאלי שלו עלה בלהבות, והקפיצות ההיסטריות שלו מטה ומעלה כנראה שהסגירו אותו.
"אה.." אמרתי.
"אתה לא האידיוט שבגללו הוציאו את הכסא מהעמדה?" הוא חקר.
"אתה בטח מבלבל אותי עם מישהו אחר.." מיהרתי לענות.
"שאול.." נשמעה הקריאה מתוך משרד המ"פ.
"אל תצעק!" הרעים שאול וגרר עצמו למשרד.
![]()
"28, בן זונה!" הכריז שאול בזעם עצור, בועט בקיר הקרוב, ואז לפתע הבזיק במוחו רעיון והוא נכנס כלעומת שבא למשרד.
קירות המשרד הדקים לא בלעו שום צליל.
"שומע אלצפן?" בירר שאול בקולו המתנגן, "יש סיכוי לקבל שבועיים כלא במקום?"
התשובה הגיעה בתור קלסר מעופף.
"הבא בתור.." הכריז אלצפן.
נכנסתי למשרד, אחוז אימה, בראש שולחן ארוך כשמאחוריו פרוש דגל ישראל, ישב אלצפן, על שמונה או תשעה ספרי טלפונים + כסא.
העובדה שאלצפן היה נמוך בראש או שתיים מכל חייל בפלוגה, והתנשא לגובה המאיים של מטר וארבעים רק הפך אותו למפחיד יותר, בכל רגע הוא עלול להוציא עלייך את כל התיסכול הגנטי האצור של האנשים הנמוכים לדורותיהם מנפוליאון בונאפרטה ועד רוברט דה נירו.
"איך אמרת שקרואים לך?" שאל אלצפן.
הערה לאזרחים שבינינו : במשפטים צבאיים הנשפט עומד בדום מתוח וכנגד מבול השאלות המונחת עליו הוא מוגבל לחמש תשובות אפשריות בלבד:
1. כן המפקד!
2. לא המפקד!
3. מודה באשמה.
4. כופר באשמה.
5. מודה בפרטים.
אם כי מאז התגייסתי אני מנהל מאבק עיקש להוסיף לרפרטואר את:
6. לא יודע המפקד, אין לי מושג באמא שלי.
ואת:
7. מה אתה רוצה ממני? אה, המפקד?
"מאגנה." יריתי, אחרי שוידאתי שלוש פעמים שהתשובה לא נכללת בחמשת האפשריות.
"ובחוגר?"
"דורון צעאהאעדה, 7442647" דקלמתי. (עבודה שוחקת ומחסור חמור בשעות שינה הן שגרמו לפקידה טרוטת עיניים במשרד הפנים לקעקע על תעודת הזהות של אבא את שגיאת הכתיב המחרידה אותה אני נושא בכיסי זה 21 שנה, וזוכה למבטים כפולי משמעות ממאבטחים ושינגימלים למיניהם..)
"אתה חתיכת חלאה, מה?" לחש אלצפן.
"כן המפקד?" עניתי לא בטוח.
"יש לך חוצפה רצינית.." הוא אמר.
"לא המפקד.." ניסיתי.
"איזו עזות מצח יש לך להירדם בשמירה ועוד ביום הראשון בפלוגה.
משכתי בכתפיי.
"תעמוד ישר כשאתה נשפט אצלי!" הוא קצף.
"סליחה." התנצלתי, ממהר ליישר את הגב.
"מה זה?!" רתח אלצפן, "כבר שנה וחצי אני מ"פ ועוד לא נתקלתי בחייל טיפש כל-
"מודה באשמה! מודה באשמה!" התפרצתי ~עזוב אותי! אלוהים!~
כשכשלתי החוצה מהמשרד, השתדלתי שלא לפגוש במבטו של שאול - לא הייתי רוצה להמאיס אותו עליי כשיש לו עוד 28 יום רצוף לבלות במחיצתו.
וכך בילינו שאול ואני את 28 הימים הקרובים בנעימים, למדנו להכיר זה את זה מקרוב, והאהבה פרחה.
"אני שונא אותך!" אמר שאול בגילוי לב אחרי השבת הראשונה שלנו יחד, "אין לך מושג עד כמה.."
הייתי בהלם, לא ידעתי במה בדיוק לתלות את האשמה האם בגלל התאונה המצערת ההיא בה שפכתי עליו ארוחת ברגר קינג מוגדלת כולל שתיה כשניסה לטפס על המשאית אותה העמסנו שנינו במשך אחר צהריים שלם, שמא בגלל שהרסתי את המאוורר הפועל האחרון בנבי מוסא בשבת חמה במיוחד, או האם רק בגלל הקושי שלי להתעורר בזמן כדי להחליף אותו בשמירה על משטח הטנקים.
בכל אופן, למרות כל הקשיים, העובדה שחלקנו את אותה הסירה הובילה לידידות אמיצה.
"אני אהרוג אותך!" אמר שאול ברצינות מעושה. אחרי שגילה שהעמסתי את התיק שלו למשאית יחד עם שאר ציוד הפלוגה - הדרך היחידה למשות את התיק החוצה היתה לפרוק מהמשאית 45 ארוניות, ציוד כושר הכולל משקולות במגוון גדלים וצורות, שלושה עציצים, וערימה נכבדה של קיטבגים של כלל חילי הפלוגה.
על כל פנים, אותה שעה היינו שאול ואני במצב רוח מרומם, ונתנו את קולנו ברינה שואבים כוח מקולות היאוש של שאר החיילים באוטובוס.
לפתע ניעורו כולם בדריכות, שעה שהכריז ינוביץ' כי הגענו לתחנה הסופית - ג'אלמה.
האוטובוס פילס לו דרך בין ערימות חול, ואספלט מתפורר עד שעצר לבסוף במה שנראה כמו נווה מדבר לשעבר.
התקרבנו אל מתחם מוקף בטונדות שסימל ציוויליזציה צבאית מסויימת.
"הם כאן! הם הגיעו!" צהל הש.ג. שהיה למעשה עמדה מוגבהת ומבוצרת מעל שלולית ביוב שעלה על גדותיו, ומיהר לדווח על כך בקשר.
קולות המולה נשמעו מתוך המוצב, ובין רגע התפרצו החוצה בצהלות כל חיילי המוצב מבע של תקווה והקלה מרוח על פניהם.
משתוממים נשארנו על עומדנו שעה שכל המוצב על מיטלטליו עשה דרכו לעבר האוטובוס בקריאת צהלה וגיל.
"מה אתם עומדים שם?" רעם עלינו הש.ג. "שמישהו יבוא להחליף אותי כבר..
"שתוק צעיר!" אמר לו שאול, שכהרגלו לא נשאר חייב לאיש.
נכנסנו אל המוצב, המראה היה עגום.
על אדמה חשופה מוקפת בטונדות אפורות ניצבו מספר מכולות מחלידות, שהשמש הקופחת מעליהן גרמה לדיריה תחושה מטרידה בעליל של בישול איטי.
"המקום הזה.." פתח יוסף. "עזוב אין לי כוח.."
לעומת זאת הפלוגה המוחלפת נראתה מלאת אנרגיה וחיוניות, שעה שהם אצו לאסוף את חפציהם האישיים.
הש.ג שהוחלף לבסוף, נדחק בינינו ומיהר לתוך אחת המכולות הלוהטות שולף משם כלוב ארנבות, שהדיף ריח קל של צלי.
עוד לא הספקנו להתרשם מההזנחה המחרידה של המקום וקול נשיפה רמה בישר לנו את בואה של המשאית, יחד עם 7 טון של ציוד פלוגתי.
הפלוגה הפשילה שרוולים בעצבנות, והתכוננו להזעה הגדולה.
כשלפתע יד אחזה בכתפי, היד נגמרה הסתיימה בכתף, עליה התנוסס ארון דהוי.
"מה עשיתי עכשיו?" שאלתי.
"קרא ליוסף ולאור, ולשאר המחלקה - אנחנו הולכים מכאן." הודיע גלעד, שלימים יקרא מוסטפא וקצת אחר כך יצא לקורס טיס וישנה את שמו ל מ'.
"לאן?" שאלתי כשברקע הארונית הראשונה עשתה את דרכה על כפיים לעבר הכניסה למוצב.
"ג'נין.." הוא ענה.
והארונית נחתה על הרצפה בדרמטיות.
היתה זו נסיעה קצרה מאוד, ובמידת מה מאכזבת נורא.
שכן השקענו קרוב לרבע שעה בהשתכפצות ובהתמגנות, ואחרי פחות משתי דקות של נסיעה כבר היינו אם להאמין לגלעד בג'נין.
"זה באמת נראה קצת ערבי.." הסכמתי.
250 במלא הדרו, חדי עין יוכלו להבחין בפילבוקס מצד ימין מציץ מחת לרשת הסוואה, ומהירי תפיסה יוכלו לנחש שהעמדה משמאל עם הפופיק במרכזה היא הש.ג.
עת נכנסנו ל250, נתקלנו בדמויות דהויות טרוטות עיניים של סמל"שניקים (אנשים עם מרכבה סימן שלוש), שם תחת השמש הקופחת, מחטטים בפחיות שימורים ריקות, מסתובבים אנה ואנה בחיפוש אחר צל.
"הבאתם אוכל?" גרגר הקצין בתקווה. "אנחנו כבר שבוע.." הוא אמר, ונדם עיניו ריקות מהבעה.
"אנחנו המחלי-" התחלתי.
"שתוק מאגנה!" היסה אותי יוסף, "אתה תגמור כמו אחד מהם.
בעוד ג'אלמה הוא מוצב התלוי בחסדיו של אחר, שכן את כל האספקה הוא מקבל מהבסיס המרוחק בגן-נר, 250 הוא מוצב התלוי לגמריי בג'אלמה וכך, 250 זוכה לקבל פעם ביומיים ערימת שאריות ישנה בלתי אכילה שנותרה מארוחת הצהריים של שבוע שעבר.
הזנחה בג'אלמה היתה כעין וכאפס לעומת המצב ב-250, זבל בכל מקום, החול והאבק ממשטח הטנקים הצמוד פושים בכל, וכל הדמויות שבמוצב נראו מצופים הילת פודרה דקה.
חדר השינה השירותים והפילבוקס נמצאו באותו מתחם, כשבשירותים סתימה מרנינה בחדר השינה מזרונים מרופטים ובפילבוקס אהה, - על הפילבוקס ארחיב בהמשך.
המוצב קיבל חשמל מגנרטור סולר רועש שהקשה על השמיעה והדיבור, והעניק תחושה מלאה תזזית לכל המוצב העייף. מקרר מתכת עם דלת פתוחה המתנדנדת על ציר אחד ניצב בפינה, פולט ענני גזים מפעם לפעם.
על אחת הבטונדות נחרטה בציפורניים הכתובת 'אין מים, אין חשמל קשה קש//.'.
הסתכלנו סביב ושקלנו את הצעדים הבאים.
"אנחנו מהפלוגה המחליפה.." הודה גלעד לבסוף.
ניצוץ פתאומי של חיות חזר בין רגע לעיניו של הקצין ואפילו קצת צלם אנוש.
המהירות המדהימה בה ננטשה ג'אלמה היתה כעין וכאפס לעומת הרגע הבודד בו 250 הפך ממוצב שוקק חיים (בערך) - לקבוצת בטנדות שוממה.
תוך חמש דקות מרגע הגעתנו כבר נשמעו נהמות הטנקים מהמשטח הצמוד למוצב, ועד שיצאנו לבדוק הכצעקתה כבר היו הטנקים על המובילים בלי שום זכר לחילים.
הש.ג. ששוב נעשה לו עוול מבחינת השם, היה גם הוא עמדה מוגבהת, רק שמפרצופו של החייל בש.ג מלבד עייפות ושיעמום ניבט גם פחד אמיתי.
עת עליתי להחליף אותו כדי שיספיק להדביק את חבריו שבודאי היו כבר בחצי הדרך הביתה, הוא כמעט וזינק עליי בחיבוקים.
"מה העיניין הגדול?" שאלתי את הדמות הכחושה שאפילו השכפ"ץ לא הצליח להסתיר את תת התזונה בה היה נתון.
"הם גם פוגעים לפעמים.." הוא אמר בקול רועד.
"מי מה?" שאלתי.
"הנה, כאן וכאן.." הוא אמר מצביע על כמה חריצים בבטונדה, ועל כמה שריטות עמוקות בברזל ממנה היתה עשויה העמדה. "אתמול עבר לי מעל הראש אחד.." הוא סיפר בהתרגשות.
"אז זה אומר שאתה לא תגדל יותר?" שאלתי מנסה לגלות התענינות.
"תשמרו על עצמכם - תברחו מכאן מהר.." הוא אמר וצלל אל מחוץ לעמדה.
קדימה צעד!
קול דריכת נשק רמה נשמע מאחוריי והחריד אותי משרעפיי.
~לא לעשות תנועות פתאומיות~ הזכרתי לעצמי.
"אז מה? עייף?" שאל גלעד מאחוריי גבי, מסתובב נונשלנטית אחורה כדי לפרוק את הגלילון.
"אני רק-" התחלתי.
"נרדם בעמדה הכי מאוימת באיו"ש.."
"מצמצתי להרבה זמן זה הכל.." הבהרתי.
"עליתי שמונה מדרגות ברזל רעשניות, ניצבתי מאחורייך במרחק של כמה סנטימטרים נתתי לך כמה דקות וגם אחרי שדרכתי את הנשק נשארת באותה תנוחה.."
"עמדתי להפתיע אותך בשניה האחרונה." גיליתי.
גלעד ספק כפיו בייאוש, "אתה עדיין מרצה את ה28 יום ריתוק שלך, אני לא רוצה להיות זה שיעגל לך אותם." הוא אמר.
"בסדר, בסדר.." אמרתי ~סיים את ההרצאה וצא לי מהעמדה~
עוד הוא הטיף על שאינו יכול לישון בשקט בידיעה שהעמדות נוחרות, ושכל מיצמוץ שלי עלול להביא לקצירת המוצב כולו מה שבדיעבד היה נכון לגמריי, אבל לא עיניין אותי כי הייתי עייף בשביל כל השטויות האלה."
אחרי ההרצאה המרנינה , פרש גלעד לחדר היחידי ב250 והצטרף לקונצרט הנחירות שבקע משם.
נשארתי בעמדה מקלל את גלעד, הבטתי סביב, השפלתי מבט אל כפות ידי השרוטות ושוב שקעתי בפלאשבקים.
![]()
משהתפנה 250 מדיריו הישנים עמד גלעד במרכז המוצב החרב, ניצוץ של חזון בעיניו.
"איזה חור זה, הא?" אמר אור שהבין לליבו.
"זה חור כי זה מה ש188 עשו ממנו.." אמר גלעד מוחה את זכרם של הסמלש"ניקים המשוקצים, "אנחנו נעשה ממנו בית."
"אוי לא!" אמר יוסף ומיהר לתפוס מסתור.
"אני לא יודע.." הודיתי, "בבית שלי אני לא עושה דברים - אווץ'" אמרתי. ממהר לתחוב את אצבעי המדדמת לפי.
"תיזהרו שם מאחורה.." אמר גלעד שכבר התקדם עם התלתית אל מעבר לפינה.
"צעירים!" צחק עלינו שאול מהש.ג. שעה שכשלנו והתבוססנו בקוצים ואבנים כשאנו גוררים אחרינו חישוקי תלתלית כבדים וחדים כתער ומקיפים בהם את המוצב.
"זהו... עד כאן... הצלע... המזרחית.." אמר גלעד, מתנשף, שרוול שמאל שלו כולו קרעים מגלגול תלתליות.
"אפשר אוליי להוריד קסדה?" התענינתי.
"ושכפץ?" ביקש יוסף.
"או נשק?" ביקש אור שהגלילון שלו נחבט לו שוב ושוב בברך עם כל צעד.
"תגידו לי השתגעתם?" אמר גלעד, "אנחנו מרחק של חמישים מטר ממוות בטוח.."
"ומי לקח אותנו לפה אחריו, מכריח אותנו לגרור את חישוקי הטטנוס האלה?" חקר יוסף.
"פחות דיבורים יותר עבודה, יוסף תוביל.." אמר גלעד שהיה איש מעשי.
וכך אחרי שלוש שעות של עבודה מאומצת וכפות ידים שסועות חזרנו רצוצים ומזיעים למאתיים חמישים.
"מה אתה מוריד את הקסדה?" צעק שאול על יוסף, שנשען על הבטונדה מנסה להסדיר את נשימתו, "אתה עולה עמדה עכשיו.."
וכשירדנו מהעמדה, אחרי שלוש שעות נוספות חזר גלעד מאי שם כשבזרועותיו חבילות ענק של רשתות הסוואה.
"יאללה אור, תתחיל לטפס.." הוא הורה.
וכך מצאנו עצמנו מזנקים באוויר עם רשתות הסוואה כשעל כל העבודה מנצח גלעד.
"צעירים!" צהל שאול שעה שהיטבתי את הקשר של הרשת מעל הפילבוקס בו הוא שמר.
"ארר!" רטנתי, נאבק בבד המחוספס.
 
תלתליות - שימו לב לקטלוג הצבעוני ובתמונה משמאל נחת אמריקאי מדגים את קולקציית הקיץ של 250.
רינג רינג. רינג רינג.
"מה?" אמרתי מטלטל את ראשי בחוסר אמון, "לא שוב.."
הסתובבתי אחורה מצפה לראות שוב את גלעד, הפעם עם נשק מכוון לרקתי.
אך מאומה.
מיהרתי להציץ בבהלה אל משטח הטנקים, סופר חרש. נרגעתי, שום טנק לא נעלם, עדיין שלושה במספר.
פזלתי שמאלה לערימת הקבבים המקולקלים שהשארתי בכניסה למשטח וחייכתי בהנאה עת ראיתי את חתולי הרחוב של ג'נין במפגן קניבליזם מעורר השראה.
הסתכלתי אל תוך המוצב, מוודא ששום מחבל לא חדר פנימה וגונב מהמקרר את הקצאת השוקו השבועית.
רינג רינג רינג רינג רינג.
~מה עושה אתה הקול המעצבן הזה?~
הסתובבתי בעמדה מועד על הנלן השחור שהעובדה שהיה על רצפה שחורה בעלטה כמעט מוחלטת תרמה רבות ליכולת ההסואה שלו.
"הלו?" אמרתי מרים את הענתיקה המלוכלכת.
"מתחלפים?" שאל קול מסתורי.
"מי זה?" שאלתי.
"אופיר, מהפילבוקס.."
"או, סבבה.." אמרתי לא יזיק לי קצת שינוי.
רגע של צבאית:
פילבוקס, או בשמו העברי מגדל דוד.
הוא הכינוי שניתן לעמדות שמירה עשויות בטון שהקימו הבריטים בארץ ישראל בתקופת המנדט, החל במאורעות תרצ"ו. מקור השם בצורתן הגלילית שהזכירה קופסת גלולות. עמדת פילבוקס שגרתית היא בגובה של כ-5 מטרים ובקוטר של 3.5 מטרים. הכניסה לעמדה היא דרך דלת פלדה. מדרגות מובילות מהדלת לעמדת השמירה שבקומה העליונה של הפילבוקס. דרך חרכי ירי וחלונות ניתן להגן מהעמדה באש ובתצפית על האזור שבו ממוקם הפילבוקס.
הפילבוקס ידוע יותר בכינויים העממיים שפיך-בוקס, פין-בוקס, זין ענק מבטון, מואזין בלי אפקטים, מלכודת מוות, חממת צעירים.
מדובר במבנה בטון המתנשא לגובה של שלוש או שתי קומות (תלוי איפה משרתים.)
האמונה הרווחת היא שהמרחק מהקרקע ומכל עין בוחנת, וצורתו הפאלית המזמינה הם כנראה הגורמים העיקריים לכך שחיילים רבים בפילבוקס מניחים בצד את נשקם ומתרכזים בכלי הזין שלהם.
הפילבוקס אומנם אפור ברובו, אך הכל יודעים כי אחרי קו אחד או שניים הוא כבר מסוייד לגמריי בלבן מבפנים.
הפילבוקס ב250 היה מהמפורסמים בעיניין, מאחר ונשים ערביות היו מסוגלות להיכנס להריון רק מלהעיף בו מבט חטוף מחלון ביתם.
אך בכל זאת, הפילבוקס ב250 היה שונה משאר הפילבוקסים, ע"פ רוב הפילבוקסי אינם חלק ממוצב והם תקועים באמצע שום מקום, מנותקים מכל העולם, והשד יודע מה הולך במקומות ההם.
קיץ אחד חלקתי פילבוקס עם שאול ואלכס נס, היתה זו אחת החוויות הנוראיות יותר שעברו עליי.
באותה שעה קשה הגעתי לתובנה הבאה:
פילבוקס הוא כמו קופסאת שימורים, עגול קשה ואתה נרקב בו לאיטך בתוך המיץ של עצמך.."
אך אני שלא מאמין בהפשלת מכנס שלא לצורך, אך מאמין לאגדות ולסיפורים סביב שנרקמו סביב הפילבוקסים נכנסתי לפילבוקס בחשש מה.
הוא היה אפור מבפנים בניגוד לכל המיתוסים, ריח מוזר של חלבון מת עמד באוויר, וגיליונות ישנים של בלייזר היו תחובים בנקודות מסתור שונות. נלן, מכשיר קשר מדף קטן, פלורוסנט עמום, ומעקה בטיחות היו הריהיטים היחידים בחדר.
מכל עבר הקיף אותי הבטון המזוין, שרק חרכים קטנים של זכוכית משורינת עבה ושרוטה כהוגן העניקו לי חוש כיוון מסוים.
מיהרתי לפתוח את כל חרכי הירי על מנת לאוורר את המקום, שקלתי גם לפתוח את קן העורבים שהיה על גג הפילבוקס לאיורור מירבי כששמעתי את היריות.
![]()
הן לא היו חזקות או קולניות במיוחד, הן לא הבהילו אותי, אבל הן היו חד משמעיות ובאו כשלא ציפיתי להן.
עוד בימים היפים של הישוב, בשלהי האינתיפאדה כשכל יום שישי היו נשמעים צרורות מרוחקים מכיוון קלקיליה היינו מעפילים דמיאן ואני על ראש הגבעה הצופה לכיוון ומאזינים לכדורים השורקים ומשחררים קריאת התפעלות בכל פעם שכדור נותב נורה, משאיר אחריו שובל אדום בוהק. יריות לא היו זרות לי.
התקרבתי לחרכים כדי להיטיב לראות, שם במרחק רשפים מהבהבים של נשק הבליחו עם כל פיצוץ קטן, פה ושם התנפצו להם כדורים על עורו העבה של הפילבוקס או ניפצו סלעים שעמדו קצת לפניו.
זכרתי במעורפל משהו על השבה באש, והקפצת כוחות, אך משום מה ההיגיון אמר לי שזו לא הדרך לשכנות טובה.
אם אני עומד לבלות את חמשת החודשים הקרובים במחיצת הערבים האלה, לא תצמח שום תועלת אם נתחיל ברגל שמאל ונירה זה על זה.
ובכל הנוגע להקפצת כוחות, חבל לי על השינה של גלעד והאחרים שרק לא מזמן זחלו למיטות הקשות שבחדר אחרי יום מלא פעילות.
מיד ידעתי מה עליי לעשות.
"חמל?" אמרתי בקשר.
"קוראים לנו לבירה.." תיקן אותי החמל האדיב.
"שומע, יורים פה.." אמרתי.
"עלייך?" שאל החמל נרעש.
"כן, אבל הם לא ממש פוגעים." אמרתי.
"פטיש חם?" שאל החמל.
"הממ.. כן, נניח." אמרתי לא בטוח בדיוק.
"הקפצת כוחות?" הוא שאל בפאניקה.
"להקפיץ?" שאלתי.
"ברור!" נזף בי החמל, תגבורת בדרך אלייך.."
נטשתי את הפילבוקס וירדתי לחדר השינה שם גלעד ישן לו כשהמינידיסק על אוזניו.
"שומע?" לחשתי לגלעד מסיט את האוזניה השמאלית מאוזנו, וזימזום של סגול כהה התפשט בחדר.
"מה יש?" שאל גלעד.
"היי אני מכיר את השיר הזה, זה 'כשאיש עיוור בוכה', של סגול כהה.." ציינתי.
"מהה?" של גלעד.
"יורים עלינו, אמרו לי להעיר אותך שזה חשוב.." אמרתי ביובש.
"תגיד להם שאני אחזור אליהם מחר בבוקר." חתם גלעד את השיחה.
החזרתי את האוזניה חזרה למקומה ומיהרתי למעלה.
"פילבוקס 250 פילבוקס 250 כאן לבירה!" התחנן הקשר שעה שעליתי.
"כן?" עניתי.
"הקפצת מוצב?" חקר.
"חיובי." אמרתי שמח להשתמש בסלנג של קשר.
"השבת באש?" הוא שאל.
בטרם הספקתי לענות נפתחה דלת ההזזה שעל רצפת הפילבוקס בחבטה, ממנה זינק אלצפן כשהגלילון שלוף בידיו ושלח צרורות לכיוון הכללי שממנו נורו היריות.
עוצמת הרעש של ירי בגלילון בתא בטון עגול וסגור בלי אטמי אוזניים גרמה לאוזניים שלי לצלצל במשך קרוב יומיים. כך שנחסכו ממני ההרצאות העתידיות של גלעד ואלצפן.
שפתיו של אלצפן נעו אך קולו לא הגיע לאוזניי.
"מה זה?" שאלתי.
"למה כולם עדיין ישנים שם למטה?" שאל אלצפן מטלטל אותי בקוד מורס.
"הם רק ממצמצים?" ניסיתי.
![]()
"בגלל האירוע של ליל אמש אנחנו נעשה היום שיעור קצר על נהלי פתיחה באש." אמר גלעד.
עוברי אורח היו יכולים לשמוע מקהלה של אוישים בוקעים מ250.
"אז ככה, יוסף , נניח שיורים עליך, מה תעשה?" התקיל גלעד.
"מה זותומרת?" אמר יוסף, "ישר לוקח רובה, בום בין העינים וגמרנו.."
"כל הכבוד יוסף." אמר גלעד.
"גיבור גדול.." רטנתי.
"אור, נניח שאתה שומע יריות, מה תעשה?"
"לוקח רובה, יורה בו ישר בין העיניים, בום." דיקלם אור משנה רק במעט את תשובתו של יוסף.
"אבל אתה רק שומע את היריות, אתה לא מזהה את מקור הירי.." הקשה גלעד.
"לא נורא, יורה בו בכל זאת." ניחם אותו אור.
"יפה מאוד אור." שיבח אותו גלעד.
"אתה מבין מאגנה?"
"נדמה לי שהתחלתי להבין.." עניתי.
וכך, במשך כל אותה תקופת 250, כל אימת שנשמעו יריות, ישר יצאו קנים מכל חרך אפשרי במוצב והתחילו יורים.
משחטת רכב שעמדה במרחק 130 מטר מהמוצב היתה המטרה העיקרית.
"הכללים הם כאלה.." הסביר אור כשיוסף ואני באנו לבקר אותו בפילבוקס, "שמשה קדמית 50 נקודות, חלון צד 100 נקודות, מראה ופנסים 200 נקודות - יש?"
וכך התגובה האוטומטית למשמע כל ירי היתה ניפוץ שמשה, או חירור פנס.
אברג'יל הגדיל לעשות כשבצהריים יום ג' אחד למשמע פיצוץ צמיג מרוחק הצליח להשחיל שני פנסים ושמשה קדמית.
שומרים שהשתעממו בלילה התחילו לשמוע קולות, וכך היינו זוכים לשלושה ארבעה פטישים חמים (פטיש חם - ירי על עמדה צבאית) בשבוע.
ומאחר והתגובה הראשונה צריכה להיות ירי, ואילו רק השניה היא הקפצת מוצב מצאנו עצמו לא פעם מזנקים בבהלה מהמיטות כשפיצוץ עז שהגיע מהפילבוקס החריד את שלוותנו.
אחרי שכבר התנסנו בעיניין התגובה המידית היתה בדרך כלל להוציא את הנשק מתחת לכרית, לכוון אותו לעבר החלון הפתוח הקרוב, לירות שניים או שלושה כדורים ולחזור לישון.
שמילוב עלה בקשר ערב אחד מול המגד, בתואנה שהוא שומע רשרושים מטרידים מהשיחים שסביב הפילבוקס שלו.
הוא קיבל מהמגד אישור להשתמש ברימונים ובצרורות, והעיר ג'נין צהלה ושמחה.
בכל תקופת שירותי הצבאית, אני גאה לספר ירו עלי למעלה משלושים פעמים, לפחות בחמישה מהמקרים הייתי בעמדה כאשר ירו עליי.
באף אחד מהמקרים לא השבתי באש - הטרחה שבלנקות את הנשק אחר כך לא היתה שווה ניפוץ שמשה.
לעומת זאת, במבצע בג'נין הפלאתי לירות במא"ג בלי אישור אש, שם כמעט הורדתי להרשקו את הראש אבל הפוסט הזה כבר מתארך יותר מן המשוער, נשמור משהו לפעם הבאה. יומנעים.
![]() בתמונה, פטיש חם! חבר'ה, פטיש חם!.
אה, אגב: 
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו