| 6/2006
שיעול.
פרה פוסט:
תודה לכם.
הכל אודות דניעל (שם בדוי).
לטירונות שלי הגעתי באיחור מסויים,אחרי ועדה רפואית מתמשכת שהתעקשה להכחיש את קיומו של האשך הטמיר שלי.
הגעתי מנצח אל הפלוגה כשבאמתחתי האישורים לעליונות האשך שלי, שם כשחיפשתי את שמי ברשימת לני החדר נתקלו עיני בשם 'דניאל הר-נבו'.
כעת גלגלו את השם בלשונכם, ותנו לדמיונכם דרור.
קדימה, לא לפחד.
...
...
...
אני מניח שחשבתם כמוני.
שם שכזה הוא מהשמות החקוקים על לוחיות ברונזה בכניסה לבינין משרדים גדול, או ממופיע ברשימת המרצים בקורס אסטרופיסיקה מעשית או מי יודע אוליי אפילו אסטרונאוט.
ד"ר דניאל הר-נבו, מומחה לקרדיולוגיה.
חתן פרס נובל לספרות דניאל הר-נבו.
דניאל הר-נבו בעל מדליית זהב אולימפית בשחיה בסגנון חופשי ואלוף הארץ באיגרוף במשקל נוצה.
הדוגמנית הישראלית דניאל הר-נבו כיכבה השבוע על השער של המגזין הנחשב פיפל.
אפשר להמשיך ולהמשיך לדבר בשבחו של השם יתברך, אך כשרואים את האדם, יודעים בוודאות שבמעשה הבריאה של דניאל היתה השגחה עליונה.
הסיכוי שתבונה, יופי, צלילות דעת, טאקט, מזג נעים, סקס אפיל, נעם הליכות, שפה רהוטה, ואצילות נפש יעשו יד אחת ויחרימו מישהו הוא בלתי מתקבל על הדעת. אבל אצל דניאל, הכל אפשרי.
"אז אתה דניאל?" שאלתי, מביט בסלידה במערכת השיניים העקומה שלו שהקדמיות מביניהן התחילו להעלות עובש.
"דניעל!" תיקן אותי הלה. (הלה= תימני נמוך קומה ומבע המשדר טמטום ואטימות.)
"אני שמח לשמוע.." ציינתי.
למרבה האימה דניעל חייך בתגובה.
אדם שהגורל התאכזר אליו כל כך, טבעי שהסביבה תגלה כלפיו חמלה וסובלנות יתרה - אך האמת היא שבכלל לא קשה לשנוא את דניעל.
"אחח! (ח' רפה)" זעם דניאל שעה שמשה שסחב פח מלא אשפה מעד אחורה והתנגש בו קלות, "מה אתה דוחף?"
"מצטער דניעל, לא ראיתי אותך.." התנצל משה, "שניה פלאפון.." הוא התנצל בשנית ופנה לענות לחברתו המודאגת.
"זה כי אני שחור נכון?" שאל דניעל.
"היי מה קורה נעה?" פתח משה לא שם לב לנאום שדניעל זה עתה החל.
וכך במשך שיחה שלימה, המשיך דניעל להטיף למשה נימוסים מבלי להבחין שמשה המאוהב לא מצליח לראות דבר (שלא לדבר על אצבעו השחומה של דניעל המונפת בתוכחה) מבעד לעננים הורודים שעטפו את עולמו בשעת השיחה.
"אהה.." נאנח משה בגעגוע עת ניתק את השיחה. הוא השפיל מבט אל הצג - 51 דקות, "ואוו איך הזמן טס." הוא מלמל לעצמו.
"אני מדבר עכשיו." אמר דניעל מתעצבן על המונולוג שנקטע באיבו, "אל תידחף.."
למזלו של משה רכבת המחשבות של דניעל פגשה במשאית תקועה, דניעל שחרר את משה באזהרה בלבד.
דניאל תמיד היה גורם לתסכול רב בטירונות, עת כולנו עמדנו בדום מתוח במסדר, מפללים שהסמ"ח לא ישים לב שאיחרנו בארבע שניות, ובדיוק כשהסמ"ח הופיע מעבר לפינה נשמע קול מירכתי המסדר.
"היי הנה חצי שקל..".
על מעללי דניעל אוכל למלא בלוג שלם, אבל רק בשביל התמונה הכללית - מדובר באדם נטול כישורים חברתיים, מלא חשיבות עצמית, לא מבריק במיוחד, אינטרסנט והחשוב מכל - תמיד צודק.
לא תוכל להאשים את דניעל בדבר, תמיד האשמה היא בכולם מלבדו.
לא בפעם בו השפריץ בזדון מסיר שומנים לעיניים של קירשנר, לא בפעם שנרדם בפילבוקס, ולא כשמצאו לו קליע הפוך בסתרשף של נשקו האישי.
במקרה ותטיל דופי בחפותו, הוא ירדוף אחריך עד קצה העולם ולא ירפה עד שתקבל את גירסתו, לפיה תמיד דופקים אותו וזו רק אשמתך.
החיים ב250 לא היו קלים כלל וכלל.
המשימה ב250 היתה מגוונת ומתישה: לנהל חסם, לאייש עמדות, לטפל בשלושת הטנקים שבמשטח, ולהישאר בחיים.
ביום רגיל מונה המוצב שישה אנשים.
העובדה ששישית מהם היתה דניעל לא שיפרה את המצב.
בוקר אחד, עת ישבתי על הטנק בעיניים טרוטות, מטושטש למדיי עקב שני אירועי הירי של ליל אמש שגזלו ממני שעות של שינה יקרה, ומנסה להיזכר איך משמנים מאג בלי לאבד אצבע בדרך, אלא שאז-
"אספקהה! כולם להגיע!" הכריז גליצי בקולו המתרונן.
ירדתי מהטנק והתקדמתי לעבר המוצב כשנקישת מכלול רמה נשמעה מאחוריי. דבר שגרם לי להשפיל מבט לעבר ידי המשומנת, ולספור אצבעות בבהלה.
גליצי שעמד להתמנות בקרוב לרס"פ (מר לוגיסטיקה פלוגתית), סונג'ר בידי אוהד (הרס"פ דאז) כדי להביא את האספקה ל250 ו'ללמוד את העבודה'.
נכנסתי למוצב והצטרפתי להשתכפצות הכללית. (אסור היה לצאת למרחק של יותר מארבע מטר מהמוצב בלי קרמי וקסדה ובטח שבלי נשק).
"דניאל למה אתה לא עולה על קרמי?" התעניין יוסף.
"לא ישנתי כל הלילה.." השיב דניאל.
"אף אחד לא ישן פה הלילה.." הסברתי לדניאל בנימוס.
"אבל אני לא מרגיש טוב, וכואב לי הגב.." הוא הסביר.
"אתה עייף או שאתה לא מרגיש טוב?" הקשה יוסף.
דניאל משך באפו בתגובה.
"שמישהו יפרוק כבר את האביר או שאני אפרק פה מישהו.." הזהיר גליצי.
הרפנו מדניאל לעת עתה, ומיהרנו לעשות כמצוות גליצי.
גליצי ורוד הלחיים שבכל בוקר היה מגיע למוצב בחריקת צמיגים, ורועם ומכריז על הגיעם של שאריות האוכל מהמוצב השני היה תמיד השעון המעורר של המוצב. אלא שהיום פרצופו הורוד בדרך כלל עטה גוון סגול משהו, וצרידות מסויימת נשמעה בקולו, מה שלא הפריע לו לרעום עלינו לאורך כל הפריקה.
"תיזהר שם הלו!" אמר גליצי, לאור שעמד מתחתיו ופרק את הקונטיינר המבאיש.
"למה?, לקח לכם הרבה זמן לחטט שם בפח בג'אלמה ולוהציא לנו את זה משם?" שאל אור בעוקצנות מבלי להסתכל על גליצי.
גליצי לא נשאר חייב, ותפס את אור בצווארון חולצתו וקירב אותו לעבר פרצופו הסגול שהחל משחיר במהירות.
למתבונן מהצד היה נדמה שחציל ענק עומד לקפד את ראשו של אור בנגיסה אלא שאז -
"אאקחחוע" השתעל גליצי.
אור השתחרר מאחיזתו של גליצי, ונמלט ביללות לפילבוקס, מכסה את פניו בידיו.
"ואל תצא משם!" נופף גליצי לעברו באגרוף קפוץ, "צעיר." הפטיר.
אחרי התקרית ההיא נראה היה כי בריאותו של גליצי משתפרת, ועד שסיימנו לפרוק את האביר כבר חזר לורדרדותו הרגילה.
"הוא כבר הלך?" שאל אור מציץ מחדר המגורים בחשש. "מניאק!" אמר אור בחדווה, מצביע לעבר האביר המתרחק באמה מקופלת "מנ*אקחווע!*"
"מהר לטנקים! לטנקים!" החריד אותנו גלעד משנתנו.
"שום טנקים!" מחיתי
אור השתעל במחאה.
"מה באמצע הלילה?" שאל יוסף.
"נסביר לכם כבר בטנק, אין זמן לבזבז, הצוות של גל כבר מונע.." הוא אמר נרעש.
"איך דניאל הצליח להניע כל כך מהר?" שאלתי. נזכר בתקרית מביכה.
-פלאשבק-
היה זה בשיאו של הצמ"פ - תקופת ההכשרה הטנקאית.
היה זה אחד המסלולים המבטיחים, וסימונובסקי לא החטיא שום פגז, ונרדם רק פעם אחת על בקרי הירי מאז תחילת המסלול.
"טעון!" הכרזתי בוהה באימה בסדן התותח הממתין לנקירה שתגרום לו לרתוע לאחור בעוצמה של חמש טונות ובמהירות של 300 קמ"ש.
טראח. הסדן רתע לאחור במפגן אורקולי של ניצוצות ורשפים, בהיתי בו מוקסם, פעור לוע.
"קדימה עוד אחד! עוד אחד!" התחנן עידו.
"טעון!" הכרזתי אחרי מאבק קצר בפגז נוסף.
"צוות אנו עולים לעמדת אש נהג התקדם.." דיקלם עידו.
כאן מן הראוי יהיה להבהיר כי עמדת אש היא העמדה הטריקית ביותר מבחינת תזמון, בעמדה זו הטנק חשוף לעיני כל והוא משמש מטרה נוחה לחוליות נ"ט וטנקים אחרים כך שאין להישאר בעמדה זו יותר מעשרים שניות, ובזמן הזה יש לירות כמה פגזים שניתן. תפקידו של הנהג הוא להדליק סטופר ולבדוק מתי חורגים אנו ממכסת עשרים השניות.
"נהג עצור. פתח שעון."
בילום חרום. הכריזה הכריזה בשלווה.
(בילום חרום הוא כפתור אדום גדול שכולו אומר - לא ללחוץ עליי,להבדיל מהכפתור השחור הקטן של הסטופר שנמצא על שעון היד של הנהג, הסטופר לא גורם לטנק לעצירה פתאומית, ולא לוקח שלוש דקות תמימות להניע טנק אחרי שלוחצים בטעות על כפתור הסטופר.)
"אני שונא את הכריזה הזו.." אמר סימונובסקי, "תמיד בטוחה כל כך בעצמה, ויודעת מה היא אומרת.."
"דניאל! מה עשית?" דרש עידו לדעת.
"חמש עשרה שניות!" הודיע דניעל.
"ומה הקטע של לעשות לכריזה קול של בת.." הסכמתי עם סימונובסקי, "טנק הרי זה דבר גברי וקשוח.."
"דניאל!" חזר עידו וקרא.
"עשרים שניות.." הקריא דניעל.
וכך בילינו שלוש דקות ועשרים שניות בעמדת אש, ואם מטרות היו יורות בחזרה, היה לי סיפור מעניין יותר לספר לכם.
-עד כאן-
מיהרנו אחרי גלעד חוצים את שלולית הביוב שזרמה בחופשיות מהשירותים, קופצים מעל שלושת המדרגות שבכניסה לאזור המגורים, ממרים אל מחוץ למוצב ומנסים תוך כדי להכניס ידיים אל שרוולי הסרבל שלבשנו ברישול, ומשם אל תוך הטנקים.
כמה שניות אחר כך חזרתי אל תוך המוצב, ומיהרתי שוב החוצה הפעם עם רובה לשם שינוי.
"טוב מה הסיפור?" שאלנו את גלעד אחרי שכולנו כבר ישבנו בתאים, מג'ונטקסים ומונעים.
"התראה חמה על מתאבד בדרך החוצה מג'נין, אנחנו אמורים לכסות את כל השטח של השדות." אמר גלעד. "אנחנו בחלק המערבי, הטנק של 3ב' בצד המזרחי."
נסענו לנו בנחת בשדות, מגהצים מטעים, וסורקים שמאל ימין כשקשר החוץ פרץ לפתע.
"3 , מ 3ב'.." נשמעה לחישה מפוחדת.
"רות עבור.." אמר גלעד בחשש מה.
"אנחנו במצב די עדין כרגע.." אמר גל, "הנהג עשה פניה לא נכונה, ו - דניאל לא! אל תיגע בהגה, התהפכות ימינה!"
במשך כל אותו לילה חיפשנו את הטנק של 3ב', למצוא טנק מדומם בלילה בלי ירח אמורה להיות משימה פשוטה, כל שיש לעשות הוא לחפש את עיני החתול של הטנק (האורות האדומים שבאחוריו), אך מה רבה היא המבוכה כאשר גם אחרי שעה של חיפושים הטנק עדיין נעדר.
החלטתי לנמנם בינתיים, שכן מחכה לי עוד שמירה ארוכה כשנחזור למוצב.
כעבור שעה נוספת:
"קום , תתעורר" הציע גלעד. וכשזה לא עזר חבט בעוצמה על הג'אנטקס שלי.
"מה יש?" שאלתי מרייר על סרבל הנומקס שלי.
"3ב'" הוא אמר נרגש. "מצאנו אותם."
"מה לקח כל כך הרבה זמן?" תהיתי.
"העיני חתול שלהם נראו בהתחלה כמו אורות של אנטנה מרוחקת.."
"ולמה מעירים אותי?" שאלתי.
"אתה אמור ללכת לחבר אליהם את הכבלי גרירה!" אמר גלעד.
"שום דבר!" אמרתי משלב ידיים, "שגמרסני, הטען שלהם יחבר."
"גמרסניהטען שלהם לא יכול לצאת." הסביר גלעד, "הם במצב קצת עדין."
עד שיצאתי החוצה לא הבנתי כמה עדין היה המצב. ברגע שיצאתי אלצפן (המ"פ) שכבר הגיע לשם עם החפק שלו התנפל עליי בצעקות ואמר לי שזה לא מנומס לישון כשצוות 3ב' נמצא במצב לא נוח שכזה.
העפתי מבט אל מעבר לכתפי ונאנקתי.
ולמי שלא הבין מה קורה בתמונות, הנה תמונת מצב טקסטואלית.
טנק 3 ב' - להלן 80 טון של פלדה נמצא במצב אנכי לקרקע, אני, מנומנם למחצה, מצליח רק בקושי להבין מה צועקים עליי מבעד לג'אנטקס המבודד, מביט משתאה במיצג. החפ"ק מהעבר השני כל אחד חמוש במצלמה, מחכים לרגע בו כוח המשיכה ישים לב לכל העיניין.
"קח." אמר אלצפן מניח בידיי את קצהו של כבל גרירה כבד (300 ק"ג).
בזהירות רבה, ובנשימה עצורה התקדמתי לעבר הטנק המשופע, מנסה להתעלם מההבזקים שמאחוריי ומקריאות ה- 'אתה מסתיר זוז שמאלה' של החפ"ק האמיץ ומשתדל שלא לנשום יותר מידי.
-קטע חסר-
שני הטנקים חזרו למאתיים חמישים בשלום, וכולם התישבו במוצב לשיחת מוטיבציה לילית.
"כל הכבוד דניעל.." שיבח אותו גל מפקדו האישי.
"מה עשיתי?" קבל דניאל
"כמעט הרגת את כולנו.." אמר גמרסני. "פעמיים..". (דניאל הגדיל לעשות וכבר באימון לפני הקו הפך להיות נהג הסימן 4 הראשון בעולם שהחנה טנק על פלטות הבזוקה שלו.)
"זה לא אשמתי בכלל!" התרעם דניעל. "אני רק קיבלתי פקודות."
"אבל הוא אמר לך לשבור שמאלה.." אמר גמרסני הטען.
"אז התבלבלתי קצת." הודה דניעל.
"ואז הוא אמר לך לעצור." היקשה תומר התותחן.
"אז את זה לא שמעתי.." הכחיש דניעל. "אתם בלבלתם אותי עם כל הצעקות שלכם." הוא תקף.
"אעעע!" התפרץ גל, "אתה פשוט לא מקשיב לשום דבר שאומרים לך!"
"למה תמיד דופקים אותי?" שאל דניאל.
"למה אתה תמיד מנסה להרוג את כולם?" שאל יוסף.
"זה יצא ככה בטעות." הבהיר דניאל.
עוד באותו לילה הוחלט להוציא לדניאל צו מניעה מטנקים.
והוא וכל צוותו גורשו מ250 לגלות בג'אלמה.
רק בריאות.
"טוב, עכשיו תתנהגו יפה הסמג"ד מגיע לתחקיר." הזהיר גלעד. "תזכרו את כל מה שהעברנו לכם בתדריך.."
אור השתעל ברוב טאקט.
במשך שעה שלמה ישבנו בתדריך מפי גלעד ואלון שם עברנו על כל פרטי המבצע לפרטי פרטים.
אחר כך שעה נוספת בילינו בלסדר את המוצב, לשטוף את החדרים, ולנסות להעמיד פנים שההצפה בשירותים היא אגם מלאכותי - הרעיון של אור להוסיף מזרקה לכל העיניין נפסל על הסף.
"אור תעשה משהו עם השיעול שלך.." הציע גלעד.
"אקחחחחוע חרר חחרר.." חירחר אור רוקק דם על אדמת המוצב.
"מה אתה עוד רוצה שאעשה.." תירגם יוסף.
"הרופא מפחד להגיע לכאן.." הסברתי, "הם מתכתבים כבר שבועיים באמצעות איתן החובש."
"אקחחחח ברעע אע אחחפף" השתעל אור מנופף בטישטוש במעטפה חומה.
"הוא שולח לי כאלה בדואר, ומצרף פתק שיהיה בסדר.." הסביר יוסף.
"טוב עכשיו שקט, הסמג"ד הגיע." אמר גלעד.
הסמגד נכנס, באפוד מלא, וחיוך ערמומי.
"שלום חבר'ה." הוא אמר, "מוכנים לתחקיר?"
"אה, כן.. בערך.." נשמעו המילמולים.
"טוב, מי יכול לומר לי מה בדיוק הולך להיות במבצע.." הוא הסתכל לאחור על לוח התדריך, "עז בצריח?"
"אני אני!" אמרתי שמח לשתף פעולה.
"נו, נשמע.." הסכים הסמג"ד. כשמאחוריו גלעד כסס ציפורניים בפאניקה.
"עז בצריח הוא שמו של המבצע הראשון של הפלוגה בכביש עוקף ג'נין באור יום. מטרה: למנוע ולסכל פעילות חבלנית עוינת בגזרה, משימה: לנסוע עם הטנקים ולהפחיד את התושבים." אמרתי מישיר מבט לסמג"ד , "מה לא?".
"מה תעשה אם ירו עלייך פתאום."
"נירה בחזרה!" התפרץ יוסף.
"ואם יפגע בכם ברק באמצע הנסיעה?" הקשה הסמגד.
שתיקה מביכה.
"ואם יקפוץ ילד פתאום לכביש ויעמוד מול גלגלי הטנק ויתחיל לשיר שירים מתוך המחזמר 'חתולים'?" הוא שאל.
"שוב שתיקה."
"אור?" שאל הסמגד.
אור הפסיק לחטט באף והזדקף.
"מה תעשה, אתה בתור נהג, אם פתאום תפרוס זחל באמצע הכביש?" חקר הסמג"ד.
"אקחחוע.." אמר אור מנקה את הגרון, "אני אשאר בתא שלי ואחכה ל.." שאר המשפט היה נשמע כמו ביעבוע מימי, ואור הסתובב לירוק.
"יפה!" אמר הסמג"ד, "אני לא מאשר את המבצע הזה בינתיים.." אני חוזר בעוד שעה לתחקיר נוסף, והפעם תודא שהחיילים שלך יודעים מה הם אמורים לעשות.." הוא הזהיר את גלעד.
הוא יצא מהמוצב בכעס, ולו היתה למוצב דלת היא היתה נופלת מציריה מעוצמת הטריקה.
ביעבוע מכיוון השירותים רמז שיש עוד הרבה עבודה לקראת הביקור הבא של הסמגד.
"אושר!" הכריז הסמגד.
גלעד מחה זיעה ממצחו. "שמעתם אותו, לטנקים!" הכריז בהקלה. "ואחר כך טפ"ש.." הזכיר.
"יפה דרשת.." שיבחתי את אור, "אני לא הייתי מצליח להכניס את עלייתו לאקרונים של ספיידרמן 2 תחת התרעות חדשות.
אור השתעל בהצטנעות, וכולנו מיהרנו לעלות לטנקים.
המבצע התנהל למישרין, חוץ מפעם אחת ששאול התעקש להפחיד נהג מונית ורדף אחריו כמעט עד הבית.
ופעם אחרת שגלעד ציווה על אור לפנות ימינה ואור השתעל במחאה.
"ימינה אור.." שנה גלעד.
"אקחוווע חוו אוככך!" אמר אור.
"אתה לא רואה שיש פה 'אין כניסה'." תירגם יוסף.
"תעלה על התמרור ואז קח ימינה.." אמר גלעד בהיגיון.
וכמובן היתה את הדרך חזרה.
נסענו לנו בנחת בשדות הכרוב האינסופיים כשנשמע קולו של שאול מהטנק השני.
"אור? אתה שומע?" קולו המתנגן של שאול חלף באוזניות הג'אנטקסים של כולנו.
"אקחח אעע!" ענה אור שפרץ לקשר החוץ.
"מה דעתך על קצת פתיחות?" בירר שאול.
"סעחחחקט.." נענה אור לאתגר.
שאול החל במירוץ בפור של שלוש שניות.
אור התעשת ומיד סחט את דוושת הגז, אך חרף כל המאמצים שאול נשאר מוביל.
"הם נוסעים על שטח יותר נוח מאיתנו.." מחיתי, "זה לא הוגן.."
"חחחקעע.." אמר אור. "אתה לא סואקחחומך על הנהג ש'ך?" שאל אור הטירוף בקולו.
מד המהירות המשיך לטפס.
"אור עצור.." אמר גלעד בנחת.
אך השיעול העמום מתא הנהג, שלשם שינוי לא הגיע לאוזניות ה"ג'אנטקסים שלנו בקשר הפנים הצביע על העובדה המצערת שהג'אנטקס של אור נותק, או הוסר.
הטנק המשיך להאיץ, התצוגה על מסך היתוש שלי הפכה מטושטשת יותר ויותר ככל שעלתה המהירות, היטבתי את אחיזתי במוט הייצוב. לא שאני לא סומך על הנהג שלי, פשוט קצת פחדתי.
"אור! עצור!" ניסה גלעד ביתר תקיפות.
אך המראה המשפיל של האבק מזחלי הטנק של שאול העביר את אור על דעתו, וגם לו היה מצליח לשמוע את מה שהיה בפי גלעד לומר, ספק אם זה היה משפיע על המאורעות הבאים.
"נהג עצור! , אור תבלום עכשיו!" אמר גלעד בפאניקה אמיתית, ואז שינה טקטיקה - "תחזיקו חזק כולם.." הוא הציע.
ואז דבר קסום התרחש.
בבת אחת, נעלמה ההתנגדות מתחת לזחלי הטנק. הפסיקו הרעידות והקפיצות שאיפינו את הנסיעה המהירה.
יכולנו לשמוע את טרטור הזחלים מבחוץ שעה שהגיעו לשיאי מהירות חדשים. ריחפנו לנו באוויר, כל העסק לקח חמש שניות.
הדבר הבא שזכרתי היה הפרצוף שלי מוטח בעוצמה ביתוש.
הטנק שנחת על הקרקע אחרי דהירה לתוך תהום קטנה בעומק חמישה מטרים, המשיך להתקדם כמה מטרים נוספים קדימה מכוח ההתמדה, ואז נבלם.
"אקחחחחועע!" נשמע השיעול המוכר של אור בקשר הפנים.
"תודה שהתחברת באמת." אמר גלעד, "כולם בסדר?" שאל.
"אמא!" אמר יוסף עדיין משותק.
"מאגנה הכל טוב?" שאל גלעד.
הנהנתי בפרצוף חיוור.
חזרנו למוצב, כשכל הדרך היינו צריכים לשמוע את שאול שר שירי ניצחון בקשר.
"מה אתה שמח?" שאל אותו גלעד, "יש לכם עוד טפ"ש לעשות.."
אבל אפילו הטפ"ש הממשמש ובא לא הצליח להעכיר את מצב רוחו של שאול.
וכך עמדתי מסלר את המאגים בעיצומו של טפ"ש, מקשיב לשאול מרומם הרוח שר ורן תוך כדי חיזוק בוגים, מידי פעם שולח אצבע מלגלגת לעברו של אור שעמד על הטנק שלנו וחבט בכוח בפטיש חמש על הכנף שהתעקמה בנחיתה, ומשתעל מידי פעם כדי להסדיר את נשימתו.
הברשתי את המאגים לקצב התיפוף השיעול והשירה של אור ושאול כשלפתע יוסף שניקה אופטיקה על הטנק הסב את תשומת ליבי.
"ראית מה נכנס למוצב?" שאל יוסף.
"שוב פעם החתולים האלה?" שאלתי, "גלעד יתעצבן."
"לא לא.." אמר יוסף, שתי טוטות עם כומתה אדומה נכנסו למוצב.
"לך מכאן!" אמרתי ליוסף.
"נשבע לך.." אמר יוסף יורד מהטנק כדי להדגיש את רצינותו.
ביקור של חיילים מיחידה אחרת במוצב היה נדיר מאוד, בעוד שביקורם של חילות היה בגדר תופעת טבע.
התגנבנו חרש למוצב עוטים ארשת נונשלנטית בכניסתנו.
"אתה מפקד המוצב?" שאלה החיילת ירוקת העיניים, וזקופת הגו נושכת עט, ואוחזת בקלסר גדול.
"כן." אמר גלעד, מבריש גרגירי אבק משערו.
"אתה נראה קצת חיוור." היא ציינה.
"הא, זה שטויות.." אמר גלעד, "הנהג שלי עשה איזו שטות מבהילה קצת לפני כמה דקות."
"אני מבינה." היא אמרה.
"אנחנו ממחלקת התברואה החטיבתית.." היא הציגה את עצמה. "יש לנו כמה שאלות בשבילך."
"באמת נראו די בריאות שתי אלה.." לחש לי יוסף.
"מורן, לא תאמיני מה יש פה.." נשמע קול נשי מופתע ועמום מחדר המגורים.
"היא בטח מצאה את השירותים.." אמרתי ליסוף.
ואכן מור יצאה מהחדר במכנסי דגמ"ח רטובות עד הברך, משרבטת במרץ בפנקסה.
"מה זה פה?" שאל מורן מצביעה על המקרר הפתוח למחצה שהכיל את מה שגליצי הביא באותו בוקר.
"זה מקרר." אמרתי מנסה להתערות בשיחה.
"כן אבל מה זה למטה השלולית שם?" היא הקשתה.
"אה, את מדברת על המיץ של כל האוכל בחודשים האחרונים שהצטבר למטה לאמבטיה מצחינה?" שאלתי.
"כן." היא אמרה מזועזעת.
"זה לא אנחנו, זה עוד מהגדוד הקודם של 188 שהיה פה." הרגעתי אותה.
"ותמיד יש לכם מוצרי חלב פגי תוקף במקרר?" היא אמרה אוחזת בחשש מה גביע פרילי מנופח, שבניגוד לתות שהיה מצוייר על העטיפה שלו, נראה היה כאילו מכיל קקטוס חום.
"אתה תמיד לובש בגדים מלוכלכים בסולר?" שאלה רטובת הברכיים המתולתלת.
"כן!" אמרתי לה מנסה להרשים, "אני לא מפחד מקצת לכלוך." השווצתי.
"וגם אני לא!" אמר יוסף, חושף כתמי מצברים לבנים על המכנסיים שלו.
"כל כמה זמן אתם מכלרים פה את המים?" הקשתה מורן על גלעד.
"מכלרים את המה?" שאל גלעד מבולבל.
"אני לא מאמינה, המצב התברואתי במוצב הזה הוא מתחת לכל ביקורת.." הזדעזעה המתולתלת.
"הלו הלו! את מדברת פה על 250" אמרתי מעמיד אותה במקומה.
"תן לי סיבה אחת שלא לסגור את המוצב הזה ולהכריז עליו כאל מפגע אקולוגי.." אמרה מורן.
"הלו בובה!" אמר שאול שקול נשי הגיע לאוזניו במשטח הטנקים ורצה לבדוק הכצעקתה.
"שלום." ענתה מורן בקור.
"שאול תראה לה כמה שאתה בריא.." אמרתי לשאול.
"בטח בריא!" אמר שאול מחייך. "אור בוא תראה מה הגיע למוצב.." קרא שאול.
"כל כמה זמן אתה מתקלח?" התקילה מורן את שאול.
"מאז שהגעתי לפה אני כוננות.." פתח שאול. "את מבינה.."
"אני מבינה.." פתחה מורן אלא שאז הבחינה בתנוע חשודה בכניסה למוצב.
אור הופיע בפתח המוצב, ידיו רוטטות לגמריי מכל מהלומות הפטיש שהוא הנחית בחצי השעה האחרונה, מכנסיו ספוגות בגריז וסולר, וכולו אדום ומתנשף.
"אתה תמיד מסתובב עם המדים האלה?" היא חקרה מרימה גבה.
"אקחחחוכשחוווקרעע!" אמר אור פולט כליה על הרצפה המאובקת.
"מה אתם עושים חכו רגע.." אמר גלעד לאנשים בסרבלי הגומי ובמסכות החמצן שהחלו להקיף את המוצב בסרטים צהובים ובשלטי אזהרה.
יוסף אור ואני התבוננו במחזה משועשעים.
"אם יסגרו את המוצב נראה לך שיתנו לנו ללכת הביתה?" שאלתי את אור.
"קרחחחוע.." אמר אור.
"לא מאמין.." אמר יוסף ביובש, "בטח יגידו לנו להתחיל לנקות את המקום."
נאנחתי חרש.
"מי רוצה פרילי?" שאל שאול ראשו מציץ מתוך המוצב, "נשארו רק עוד שלושה במקרר ואני רעב."
רצנו חזרה למוצב, מורידים את הנשק והקרמי מעלינו, ומתרווחים סביב השולחן.
נותנים להנאות הקטנות של החיים למלא את הצלחת, לפני השמירה המתקרבת.
בתמונה, שקרים! יומנעים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו